בלי הפגנות!

אילו היינו עורכים משאל רחוב באותם
ימים היינו שומעים: "הרב הפנאטי הזה
ממש מתגרה בו, חסרות לנו צרות?" ואולי
היו גם מפגינים ליד ביתו ואומרים: "לא
ניתן לרבנים להשתלט על חיינו…"

אנו רואים בצדק במרדכי היהודי את האישיות המרכזית בכל השתלשלות האירועים בארמונו של המלך אחשוורוש. אבל מבט מעמיק יותר יגלה בפנינו תכונת נפש יסודית בליבו של כל יהודי, שיש בה חומר למחשבה עבורנו.

בפרק האחרון בו מסכמת המגילה את כל העלילה החל מתחילתה עד סופה נזכר: "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם". והמדרש שואל – מהי הכפילות בביטוי קיימו וקיבלו? "קיימו עכשיו מה שקיבלו כבר" הם אומרים לנו. כאשר קיבלו על עצמם נעשה ונשמע במתן תורה היה בזה כפייה מסוימת, שכן "כפה עליהם ההר כגיגית". עכשיו קיבלו עליהם את התורה כולה מרצון.

ומבאר המהר"ל את הדברים כך:

מתן תורה הראה לעיני העם היהודי בצורה מוחלטת את היות הקב"ה בורא לעולם ושולט בו. הנבואה של כל העם למרגלות ההר הייתה ערובה לשמירת התורה בכל הזמנים ובכל המצבים. אבל היה זה "בגילוי פנים", במצב בו הקב"ה מגלה עצמו באמצעות שליטתו הבלתי מוגבלת והגלויה בתהליכי הבריאה: מכות מצרים, קריעת הים, באר המים "הניידת", מן – מאכל שמימי, ענני כבוד. כל זה לא הותיר מקום לבחירה כפיית הר סיני כגיגית, כלומר אם לא תקבלו עליכם, אין לכם קיום ותקומה.

אבל יש הנהגה בה הקב"ה נסתר, אין יד כותבת את שמו על הקיר, והכל נעשה בחדרי חדרים – ניתן להסברה בכל מיני אופנים, "עולם כמנהגו נוהג". לראות גם בכך את יד ההשגחה זה מצב שונה אליו הגיעו היהודים רק בשושן.

ההודעה המלכותית על קיום המשתה בחצר גינת ביתן המלך הביכה את יושבי שושן היהודיים. ללכת או לא ללכת? – הייתה אז השאלה. התחושה שרווחה בקרב הציבור הייתה ללכת, כדי שלא להיראות שונים ונבדלים מיתר התושבים. המשתה היה אמור לציין את התבססותו של אחשוורוש בכס המלכות, והסתייגות והימנעות הייתה עלולה להתפרש כפגיעה בשלטון.

מרדכי היהודי, המנהיג הבכיר באותו זמן, הסתייג מהשתתפותם במשתה, מטעמים דתיים של שמירת ההלכה וסייגיה. מתוך כלל יהודי שושן 18,500 לא שעו לאזהרתו של מרדכי "והלכו וקלקלו". משתה, יין ונשים הם מתכון טוב לירידה רוחנית.

אך למרות האירוע מאומה לא קרה, הכל חולף בשלום בלא להותיר עקבות. לו יכולנו לראיין אז חלק ממשתתפי האירוע היינו שומעים משהו בסגנון: "אמרנו לכם שההשתתפות שלנו תתרום לאהדה מצד המלך, עכשיו רואים בצדקתנו. אמנם הייתה נפילה רוחנית כלשהי, אבל בסך הכל אנחנו צדקנו. ואילו גישתו המחמירה והשמרנית של מרדכי, לא הוכיחה את עצמה. צריך להקשיב לרוח הזמן ולהיות פתוחים למציאות המשתנה".

המריבה המשפחתית בעטייה הוצאה המלכה ושתי להורג, ובעקבותיה החל תהליך של בחירת מלכה חדשה, בודאי לא היה מתקשר למעשה המשתה.

לאחר מערכת בחירות מוצלחת מגיעה אל כס המלכות המלכה שעברה את כל המשוכות והייתה נושאת חן בעיני כל רואיה.

ולפתע דורך כוכבו של אחד מאנשי החצר ההופך בתוך זמן קצר לאדם הקרוב ביותר למלך. צו מלכותי מיוחד קובע "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן כי כן ציווה לו המלך".

סביר להניח שלא כולם השתחוו בשמחה וברצון, אבל עשו זאת. איש לא העז להמרות את הצו המלכותי, מלבד אחד, מיודענו מרדכי היהודי, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". המהר"ל שואל הלא צריך לכתוב לשון עבר – לא כרע ולא השתחווה, מדוע כתוב כאן לשון עתיד – יכרע וישתחווה? ומבאר, כי המגילה מדגישה את מעשה מרדכי שהיה עומד בדרכו של המן ומראה עצמו זקוף שאינו מתכונן כלל גם להבא להשתחוות.

אילו היינו עורכים משאל רחוב באותם הימים היינו שומעים משהו בנוסח: "הרב הפנאטי הזה ממש מתגרה בהמן, מדוע שלא ייכנס לחדר מדרגות קרוב כשהמן עובר? חסרות לנו צרות? אם אינו רוצה להשתחוות לו, כל הכבוד, אבל להרגיז את המן? מי נתן לו רשות וסמכות לכך?" אפשר להניח שהיו גם כאלה שהציעו להפגין ליד ביתו של מרדכי עם הסיסמה הכל כך מוכרת: "לא ניתן לרבנים להשתלט על חיינו".

ואכן, תוך זמן קצר התברר עד כמה "צדקו" כל רואי השחורות. מתוך התפרצות של כעס וחמה המן מחליט על "פתרון סופי" לבעיית היהודים: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים. את דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם". המן מבין את הנזק שיגרם למלך מאובדן משלמי מיסים כה רבים והוא מציע חלופה: "עשרת אלפים ככר כסף אשקול ביהודים לאבדם".

אגב, מדובר בעסקה לא קטנה בכלל, ככר = 26.5 ק"ג. תכפילו זאת ב-10,000 ככר כסף ותראו כמה המלך היה צריך להרוויח…

אך לפתע מתברר להמן כי מצא שותף מלא לכעסו ושנאתו – "הכסף נתון לך" אומר לו המלך, אמנם אפסיד מיסים מהשמדת היהודים אבל "העם לעשות בו כטוב בעיניך".

במצב עניינים זה, ברור מעל לכל ספק, כי היה על היהודים יושבי שושן לשלוח משלחת אל המלך ולנסות לפייס אותו. להסביר לו כי מרדכי איננו מייצג אותם עוד, והם מבקשים להידבר ולרצות את כעסו "המוצדק" של המן על הפגיעה הנוראית בכבודו. וכמובן לבוא ולהפגין לפני ביתו של מרדכי "האשם" במצב, שרק עקשנותו הדתית והפנאטית גרמה לכל התהליך הבלתי הפיך.

אם לא די בכל זה, הרי כאשר נודע לציבור תוכן "השדרים" שהוחלפו בין מרדכי לבין אסתר המלכה, אבדה תקוותם היחידה להצלה. הדברים הקשים שמטיח בה הדוד "הזקן והעקשן" בודאי העלו טונים בכל שיחה בין יהודים, "הייתכן שמרדכי ימשיך בהתנהגותו חסרת הצדק? הרי הוא סותם את הגולל על תקוותנו האחרונה?"

אך ראו איזה פלא – מרדכי מכריז על צום ומספד. הוא מודיע לעם היהודי היושב בשושן, דעו לכם כי הסיבה מאחורי כל הגזירה איננה מעשיו של המן הרשע או אי-השתחוותי. אלא, האכילה האסורה שהייתם שותפים לה לפני תשעה שנים – היא גרמה היום לכל זה!!!

והציבור? קיבל את דבריו! הם לא ניסו להתווכח ולהוכיח אחרת, אלא קיבלו את דעתו – דעת התורה, כי "אין הנחש ממית אלא החטא ממית" (מסכת ראש השנה). כלומר, ידיעתם הפנימית כי האמת עם מרדכי גברה על המחשבה והראיה השטחיים.

כניעה זו וקבלת האמת הצרופה, היא הפסגה אליה הגיעו בשושן – קיימו וקיבלו היהודים. קיבלו בעבר, אך עתה בראותם את האמת בפי מרדכי קיבלו אותה ועל זרעם לכל הדורות.

כי לפיד האמת נישא ביד יחידים. כמו שכתב הגאון הגדול בעל "המאירי" מגדולי הראשונים: "האמת כבדה היא על כן מעטים הם נושאיה". בכל מצב ובכל תנאי מזג אוויר יחזיקו בלפיד זה עד שימסרו אותו לידי מלך המשיח.

(באדיבות "עת לחשוב" גליון מס’ 7)