קשרי משפחה במגילה

מגילת אסתר, הנוגעת במעגלים
רבים, מלמדת אותנו גם על המעגל
המשפחתי. כל המשפחות המתוארות
במגילה הן משפחות הרוסות, פרט
לבית אחד!

מגילת אסתר, במעגלים רבים היא נוגעת, במעגל הלאומי (לישראל), במעגל הממלכתי הבינלאומי (לפרס), במעגל העירוני (ערים פרוזות וערים מוקפות), ואף במעגלי החיים האישיים של גיבוריה – אחשוורוש והמן, אסתר ומרדכי. אולם אנו, מבין השיטין של המגילה, ננסה לגעת בעוד מעגל סמוי – המשפחה.

מגילת אסתר היא מגילה של משפחות הרוסות. משפחתו של אחשוורוש נהרסת באלימות, כאשר אחשוורוש מוציא להורג את ושתי אשתו בעצת ממוכן. בית הוריה של אסתר נהרס כאשר אביה ואימה מתים בגיל צעיר. גם ביתו של מרדכי נהרס. לפי חז"ל, אסתר הייתה אשתו החוקית עד אשר נגזלה בידי אחשוורוש. ואף ביתו של המן נהרס ביום בו נתלה על העץ. רק בית אחד נבנה: בית ישראל.

למרבה הפלא, בין הבתים ההרוסים מתבלט בית אחד יציב למדי: ביתו של המן.

המתבונן על מערכת היחסים הזוגית שבין זרש להמן, ימצא קשר טוב ביניהם. המן משתף אותה בחוויותיו, הן הטובות והן הרעות. אין לו צורך להסתיר ממנה דבר. כאשר מצבו טוב, והוא מזמין אותה עם אוהביו ("ויבא את אוהביו וזרש אשתו"), כדי לספר להם "את כבוד עושרו ורוב בניו ואת אשר גידלו המלך ואת אשר נישאו…". היא הראשונה הנותנת לו עצה טובה מבחינתו ("ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו"). וכאשר מצבו רע, הוא מרגיש מספיק בטוח בחברתה כדי לספר לה – ואחריה לאחרים – על המקרה המצער שעבר עליו. "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו". היא משתתפת בצערו, מבלי לגרום לו לשגות באשליות, אולם אינה מתנדבת להיות הראשונה שתגיד לו את הדברים הרעים. "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו". ובעוד ש"אוהביו" הפכו ל"חכמיו", נותרה היא כשהייתה, ותמיד היא "זרש אשתו". אמנם המן הוא "המן הרשע". אבל גם אצל רשעים ניתן למצוא משהו חיובי. לא לחינם אמרו חז"ל כי "מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק". וגם לנו מותר ללמוד מהם משהו.

הבית החולני ביותר הוא ביתו של אחשוורוש. בשבילו, האישה אינה אלא חפץ. "השתמש וזרוק". אין לו תקשורת נורמאלית עם אשתו. עם ושתי אינו מדבר. (אגב, אף פעם היא לא נקראת "אשתו", אלא "המלכה", דבר המעיד על קשר תפקודי בלבד, ללא יחס אישי). הוא "מנחית עליה" פקודה, היא מסרבת, והחכמים פוסקים את דינה למיתה מבלי שהוא מנסה לשוחח עמה ולשמוע ממנה על הרקע למשבר שפרץ ביניהם. מן הסיפור ניכרים דברי חז"ל, כי אחשוורוש לא היה ממשפחת מלכים, ולכן התנהג בביתו פנימה כ"עבד כי ימלוך". ושתי, אשר בת מלכים הייתה, ובעלת כבוד עצמי – לא הסכימה להיכנע, ונרצחה (גם אם היה זה מכוח "הליך משפטי" כלשהו).

גם על אסתר הוא מאיים במוות, עד שהיא פוחדת לבוא אליו ביוזמתה. השיחות ביניהם אינן מאפיינות זוג נשוי, אלא יחסי אדון עם נתין כנוע. "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך, ותיפול לפני רגליו, ותבך ותתחנן לו". אסתר, אשר גם היא בת מלכים, משיבה לו באותה מטבע, ומסתירה מפניו את סודה. "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה". ואף היא, כקודמתה, ושתי, לא מופיעה מעולם בתואר "אשתו", אלא "המלכה". ואף ברגע בו מתפרצת קנאותו הרומנטית של אחשוורוש, צועק הוא על המן: "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!", במקום לומר: ‘את אשתי’ וכדומה.

הטרגדיה הגדולה היא ביתם המשותף של מרדכי ואסתר.

מערכת היחסים בין אסתר למרדכי, מורכבת. הוא היה מבוגר ממנה בשנים לא מעטות, "ויהי אומן את הדסה… ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת". ועל כך דורשים חז"ל: "לבית". אסתר נוהגת כלפיו בצייתנות. "לא הגידה אסתר את עמה… כי מרדכי ציוה עליה אשר לא תגיד". ואף לאחר מכן, "אין אסתר מגדת מולדתה… כאשר ציוה עליה מרדכי, ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר הייתה באמנה אתו". אולם צייתנות זו לא נבעה מאיום, אלא מיראת כבוד.

בהמשך, יש ביניהם חילוקי דעות באשר להליכה לבית אחשוורוש, ואסתר לא נרתעת לעמוד על דעתה. כאן רואים אנו זוג המנהל דיאלוג. אין כיפוף ידיים מצד אחד, ואין סירוב מחוצף מצד שני. יש ויכוח. יש דיון, אם כי נוקב, טעון וכבד. ובסופו של דבר ישנה גם החלטה משותפת, אותה מובילה דווקא אסתר. מה מצער הדבר, שדווקא אותה זוגיות בריאה שבאה לידי ביטוי באותו דיון, נהרסה לבלי שוב דווקא כתוצאה מן ההחלטה המשותפת. כאשר הולכת אסתר אל אחשוורוש ביוזמתה – היא נאסרת סופית על מרדכי בעלה, ועל כן היא אומרת: "כאשר אבדתי אבדתי" – "כאשר אבדתי מבית אבא כך אובד ממך".

אולם קורבנה של אסתר לא היה לשווא. את ביתה הפרטי הקריבה למען הבית הלאומי, להצלת העם מגזרתו של המן, ולבניינו של בית המקדש השני.

סיפורה של המשפחה, הנסתר במהלכיה המפותלים של מגילת אסתר, מתגלה בסופה, כאשר כל המעגלים מתחברים: הלאומי והמשפחתי, הקהילתי והעירוני. "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה ועיר ועיר". וביחס לכולם, "ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם לא יסוף מזרעם".

(באדיבות אתר מכון מאיר)