האישה שזכתה להיקרא נביאה

בעשירי בניסן חל יום פטירתה של
מרים הנביאה, מי שהייתה נחושה
בדעתה שגזירתו של פרעה תתבטל
והפכה לסמל ודוגמא לכל העם
באמונתה ובאומץ ליבה.

בעשירי בניסן חל יום פטירתה של מרים הנביאה. זוהי הזדמנות להתבונן בהליכותיה ואישיותה של האישה שזכתה להיקרא בתורתנו הקדושה בשם נביאה: "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה" (שמות טו, כ).

לראשונה, עוד לפני לידתו של משה אנו פוגשים כבר את אחותו מרים. וכך דברי המדרש על הפסוק: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (שמות ב, א). "וילך" – מדוע מוזכרת כאן המילה הזו? להיכן הלך? כלום לא ראוי היה לכתוב ‘ויקח איש מבית לוי את בת לוי’? מה מקום להליכה זו?

על כל עונה המדרש – "שהלך" בעצת בתו: "בשעה שגזרו המצרים "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", עמד עמרם שהיה גדול הדור, וגרש את אשתו יוכבד, ואמר: ‘לחינם אנו מולידים ילדים שמשליכים המצרים ליאור. הצער והכאב איומים. עדיף שלא ייוולדו ולא יהרגו על ידם’. ועל כן עמד וגרש את אשתו. בראות העם את מעשיו, עמדו גם אחרים וגרשו את נשותיהם. באה בתו מרים ואמרה לו: "אבא, גזירתך קשה משל פרעה, שהוא גזר רק על הזכרים שלא יחיו, ואתה בצעדך גורם לכך שגם הנקבות לא תיוולדנה. ועוד, שהוא רשע ואין גזירתו מתקיימת, ואתה צדיק וגזירתך תתקיים". כיוון ששמע עמרם כך, עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולם והחזירו נשותיהם".

ממעשה זה ניכרת אמונתה של מרים וביטחונה הגדול בהשם. אגב, שמה מרים ניתן לה על שם המרירות והצער של בני ישראל, כי בימיה היה הצער והשעבוד קשים ומרים.

(חכמי המוסר שאלו: וכי היה צריך עמרם שהיה גדול הדור ומנהיגו לקבל עצה מבתו הקטנה? וכי הוא לא יכול היה לחשוב כמוה? וביארו: ברור שגם לעמרם היה את הנימוק והטענה הזו, אך הוא חשש שמא אין הדור ראוי לדרגה הזו, ועל כן עדיף שלא ייוולדו מאשר יולידו ויהרגו אותם. אך מששמע את דבריה של בתו הקטנה, שכל כך ברור לה שגזירתו של פרעה תתבטל, והיא נחושה בדעתה, למרות שבדרך כלל אצל קטנים הרגש יותר פועל ומשפיע מאשר השכל – ההיגיון הקר והצרוף. ואם זוהי דעתה, הרי שהדבר מראה כי הכלל כולו מוכן למסור נפשו כדי לקיים את העם היהודי גם בשעות הקשות שלו. אם כן, יכול הוא להשיב את יוכבד אשתו. ואכן, מנישואין חדשים אלו נולד משה – מושיען של ישראל).

גם אחר כך, כאשר נאלצים עמרם ויוכבד לשים את בנם בתוך התיבה, אנו פוגשים את מרים אחותו: "ותתצב מרחוק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב, ד). וכאשר היא רואה כי בת פרעה מחפשת מינקת לתינוק הבוכה היא אינה מתפעלת מבתו של המלך, וניגשת ומציעה: "ותאמר אחותו אל בת פרעה, האלך וקראתי לך אישה מינקת מן העבריות"? ובת פרעה מאשרת את הבקשה, ומרים הנביאה, לא פחות ולא יותר מביאה את אם הילד!!

לכאורה, יש כאן סיכון עצום, שהרי מעשיה של יוכבד מהווים מרד וקריאת תגר על השלטון המצרי. הם לא זרקו את בנם הנולד ליאור, אלא חיפשו תחבולה להצילו והפרו בכך את החוק המצרי. אך מרים אינה חוששת. עצם הדבר שבת פרעה מזהה את התינוק כעברי: "ותאמר, מילדי העברים הוא", ולא משליכה אותו מיד, אלא מנסה לחפש לו מינקת אחרת (לפי המסורת של חז"ל סרב התינוק משה לינוק מהמצריות, ולכן הציעה מרים להביא מינקת מן העבריות), ולא רואה בתינוק הזה בעיה שיש להיפטר ממנה. התנהגותה זו מלמדת את מרים כי יד ה’ היא המנהלת את הדברים, והיא מביאה את אמה/אמו של משה הקטן כדי שתניק את הילד. (אולי זה המקרה היחיד בו אם מקבלת שכר על הנקת בנה שלה!!!) כאן רואים את אמונתה, ביטחונה וחכמתה של מרים.

שוב אנו פוגשים את מרים בתפקיד ההרואי כאמה של האומה. יוכבד ומרים היו אותן מילדות הנקראות בפסוק האחת שפרה – יוכבד, ופועה – מרים, "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה". הן שעמדו מול המושל הרשע והעריץ והפרו את פקודתו: "וראיתן על האבנים, אם בן הוא והמיתן אותו, ואם בת היא וחיה. ותראינה המיילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר עליהן מלך מצרים ותחיינה את הילדים" (שמות א, טז-יז). כלומר, לא רק שלא צייתו להוראתו הישירה להמית את הילדים, אלא אף החיו אותם: מספקות להם מים ומזון (רש"י).

כלומר, את ארגון החסד הראשון אנו פוגשים דרך אותן שתי נשים באמונתן, נחישותן ואומץ ליבן. גם כאשר פרעה קורא להן, ועיקר טענתו – מדוע החיו את הילדים? הן משיבות ומתחמקות ממנו. (עיין שמות פרק א, פסוקים יח-כ). ושכרן הנצחי היה: "ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים ויעש להם בתים", כלומר, הן זכו שמשפחות המלוכה והכהונה יצאו מהן.

ועל כן כאשר זכתה מרים, והעם נגאל ויוצא ממצרים, לוקחת היא את התוף בידה, ומלהיבה את הנשים בשירתה. אך הערה קטנה, מנין היו להן תופים וכלי שיר? והרי הפסוק מעיד כי אפילו צידה – אוכל, שזה דבר בסיסי, גם זאת לא לקחו עימהם בצאתם ממצרים כי הלחץ והבהילות של המצרים לשלוח אותם, מפחדם פן ימותו אף הם, לא הותיר להם זמן לדברים הבסיסיים ביותר. אם כן, מנין התופים וכלי זמר? ועונה המדרש, שהצדקניות הללו בטוחות היו שהקב"ה יעשה להם ניסים על כן הכינו עימהן תופים וכלי שיר, ויצאו איתם לדרכן במדבר!

ועתה, משהגיע הרגע הגדול שבו הם חשים כולם את ניסי ה’ עליהם, והגברים ובראשם משה שרים את השירה הגדולה, מצטרפת אליהם מרים והנשים כולן בהודאה לה’ על הניסים הגדולים ועל יציאתם לחרות.

בפעם הבאה אנו פוגשים במרים המדברת במשה, ותוהה על התנהגותו יחד עם אחיה הבכור אהרן. כאן למדנו את חביבותו של משה, ואת מעמדו המיוחד ודרגתו הגדולה, את מעלתה של מרים אשר דבריה גורמים לנבואה מיוחדת מאת ה’, ואף הביקורת והעונש הינם לקח לדורות – לשמור על טהרת הלשון. וזכתה מרים לכך שבמעשיה משתמשים לדורות לחיזוק נושא זה: "זכור את אשר עשה ה’ אלוקיך למרים" (דברים כד, ט). את ההערכה וההערצה של העם אליה ניתן לראות כי כאשר נענשה בצרעת, וכדינו של צרוע היה עליה להיות מחוץ למחנה, אך "העם לא נסע עד היאסף מרים", כדי להראות בכך כי כולם מצפים לכך שתשוב אליהם, ולא תיוותר לבדה כמצורעת מחוץ למחנה. (יש להוסיף כאן כי כמו שכל המסעות היו על פי ה’, כלומר כאשר הענן התרומם ידעו כולם כי יש להתכונן לצאת לדרך, כאן לא עלה הענן, זאת אומרת שגם משמים הסכימו על הכבוד שניתן לה).

פטירתה של מרים החותמת את פרק חייה, אף הוא במיתת הצדיקים, וכשם שנאמר על אחיה משה ואהרן, אף היא נפטרה בדרגה גבוהה זו.

ורק בפטירתה נתברר כי הנס המופלא של הבאר "שהלכה" עימהם ממקום למקום במשך ארבעים השנים במדבר היה בזכותה של הצדקת. וכך כתוב: "ותמת שם מרים ותקבר שם, ולא היה מים לעדה" (במדבר כ, א-ב). כלומר המים, ההכרח הגדול לקיום האדם, היו בזכותה ומכוחה. וזכות גדולה זו לקיים את העם במים במשך ארבעים השנה תמה עם פטירתה.

בזיכרון האומה תישאר מרים כאחת הנביאות, וכאחותם של משה ואהרן מנהיגיו הגדולים והנערצים.

(באדיבות "עת לחשוב" כתב עת לחשיבה יהודית, גליון מס’ 65)