המפתח הגדול לחופש

מצרים, על כל אליליה, הייתה
חברה נהנתנית שלא הייתה
כדוגמתה. סיפוק עצמי היה שם
המשחק, בדרך כלל על חשבונם
וגבם של אחרים, כמו העם היהודי…

שבת הגדול הינה חזרה לשבת המקורית במצרים, כאשר היהודים לקחו את שה הפסח (כבש) והכינו אותו לקראת הארבעה-עשר בניסן, ושחטו אותו כדי לאכול אותו בסדר. פעולה זו עוררה סדרת ניסים, כשאחד מהם היה כעסם של המצרים שהוכרחו להתבונן במחזה הזה. מדוע? משום שהכבש הייתה אחד האלילים היקרים להם. עכשיו, כל מה שנותר להם לעשות זה רק להסתכל, לכעוס, ולא לומר דבר שהאלוהים שלהם נשחט על ידי עם העבדים כקרבן לאלוקים.

במובן מסוים, עימות סופי זה על קרבן הפסח מסכם את כל מה שהעם היהודי מושתת עליו, את מה שהם משאירים מאחור, ומדוע אלוקים ראה לנכון לפדות אותם בדרך ניסית (בעניין זה אנו מתמקדים במה שאומר הבן הרשע בליל הסדר). אם שבת באופן כללי היא זמן מיוחד להיזכר בזה (וזו אחת הסיבות מדוע מזכירים בקידוש את יציאת מצרים), אז פי כמה וכמה כשמדובר בשבת הגדול, זמן שבו כל יהודי מתחיל לזכור את הסיבה לחיים על פני האדמה, ומתחיל את תהליך "הלידה" על ידי ההתחברות לשליחותו בעולם הזה.

העולם המערבי, במקביל לקבלת הלאומיות בדרכים מסוימות, מדגיש את הצורך להתבונן על האנשים במידה שווה כאשר הם נאבקים למען מטרה משותפת. התורה לעומת זאת, מעלה בקנה אחד את העובדה שכולנו חייבים להיות שותפים למטרה אחת, שהיא תכלית הבריאה על פי תוכניתו של המאסטר – בורא העולם, ועל ידי זה מבהירה שלעם היהודי יש תפקיד חשוב ומיוחד בהשגת מטרה זו.

תפקיד מיוחד זה מתגלה במהלך הסיפור של שחרור העם היהודי מן העבדות במצרים. כמו ברוב המקרים בתורה, העימותים שהתורה מעידה עליהם הם יותר על עניין האידיאולוגיות מאשר בין האנשים, המוצגים על ידי שני הצדדים המתנגדים, במקרה זה – משה ופרעה. העובדה שהם התווכחו על שחרור העם היהודי המשועבד היא משנית, כפי שההיסטוריה מוכיחה.

אחרי הכל, מי יכול בכלל להסביר מדוע העם היהודי מצליח להאריך ימים, לשרוד, כנגד כל הסיכויים הפיזיים מאז ועד היום (הישרדות זו מעלה אפילו בקול רם את תמיהותיהם של האויבים הגרועים ביותר שלנו)? השחרור הנסי שלנו (למרות הדרך בה האנטישמיות מנסה להשמיד אותנו מבחינה כמותית ח"ו, או, מן הקצה השני שלה – ההתבוללות ונישואי-התערובת שגובים מאיתנו מחיר כבד), חייב להיות למען סיבה מסוימת, וסיבה זו נוגעת יותר לְמה שאנו מייצגים יותר ממי שאנחנו.

במילים אחרות, למרות שזה נכון שאלוקים אהב את אברהם והבטיח לשמור על כל צאצאיו, עדיין – עשינו מספיק טעויות במשך הדורות המצדיקות את היותנו נטושים על ידי אלוקים. למעשה, המדרש קובע, שאילו העם היהודי לא היה מקבל את התורה בהר סיני, כפי שאכן קרה, אז כל היקום כולו היה חוזר למצבו הקודם, ליום של לפני בריאתו. הייתה זו קבלת התורה שהצילה את חיינו (ואת כל עולם כולו לצורך העניין).

לכן, גלות העם היהודי במצרים מייצגת את הגלות של החברה התורנית בתוך החברה האנטי-תורנית. אחרי הכל, "שבעים הנשמות" שירדו למצרים תחת הנהגתו של יעקב היו כולן צאצאיו של אברהם אבינו שהוא, כפי שקובע התלמוד, שמר את התורה ומצוותיה 400 שנה לפני שניתנה לעם ישראל בהר סיני!

אז בעד מה התורה? מה היא באה לומר לנו? מעל הכל, התורה מלמדת אותנו שאדם נברא "בצלם" אלוקים, לכן הוא מתבקש לחיות על פי נתון זה. למרות כל קווי הדמיון בינינו לבין בעלי החיים שבעולם, אנו שונים מאוד – לנו ניתנה דרגה גבוהה יותר של הנפש, וכמובן את כוח הדיבור. לבעלי החיים אין מצוות לקיים כמו לנו – שבע מצוות בני נח לכל האומות, ו-613 מצוות לעם היהודי – שכולן אמורות לעזור לנו לדבוק בבורא, וללכת בדרכיו, כלומר להידמות לו.

זאת לא הייתה השקפת עולמם של המצריים. במצרים, האלוהים שלהם עוצבו בדמותם של אנשים והעולם הטבעי שסבב את האדם. במסגרת פילוסופית כזאת תמצאו שפע של פולחנים וטקסים אליליים, אבל מעט מאוד מן המימד המוסרי-נפשי. בכל הטקסים הללו אין שום עניין של התעלות הנפש. הם אמנם כרוכים במאמצים כלשהם, אבל רק לסיפוק צרכים פיזיים, כלומר לסיפוק עצמי. המצוות, לעומתם, מביאות אותנו ליעד שאולי לא היינו שואפים אליו, הן מעלות אותנו מעלה מעלה בלי שום קשר ואינטרסנטיות של הגוף.

זו הסיבה מדוע מצרים, על כל אליליה, הייתה חברה נהנתנית שלא נשמע כדוגמתה. יהירות וסיפוק עצמי היה שם המשחק, בדרך כלל על חשבונם וגבם של אחרים, כמו העם היהודי. אין צורך לומר, שמצרים אפילו לא התקרבה להצדקת קיומה על פי הסטנדרטים של אלוקים.

האם אלוקים השמיד באופן שיטתי ומוחלט את מצרים ושחרר את העם היהודי בדרך ניסית, כדי שהם, עם ישראל, ילכו ויחקו את אורח החיים המצרי ברגע שיצאו לחופשי? בהיסטוריה של האנושות היו הרבה מאוד אומות ששועבדו, ובורא העולם לעיתים נדירות, אם בכלל, הפך את כל ההיסטוריה על פניה כדי לשחרר אותם.

חוץ מזה, מה היה הדבר הגרוע ביותר שהיה קורה אילו העם היהודי היה נשאר במצרים שנים נוספות? סוחרי העבדים לקחו אנשים שחורים מדרום אפריקה ב-1700, ושיעבדו אותם באמריקה במשך זמן רב. למרות זאת, עם השנים, העבדות בוטלה ואמריקה עסקה (ועדיין עוסקת) בטיפול בדעות קדומות למיניהן, כלומר לבטל אותן, בכל הוורסיות שהן מוצגות. השחורים שוחררו, וכעת נאבקים על שוויון זכויות מלא בדיוק כמו האמריקאים הלבנים.

כמו כן, ניתן להניח בבטחה כי אילו העם היהודי היה נשאר במצרים זמן נוסף, גם הם היו מרוויחים ממהפך פוליטי ושינויים מדיניים, שהיו מן הסתם קורים עם הזמן. הרי אין אומה ששולטת על עם לנצח, ואף אומה לא נשארת משועבדת לנצח. בסופו של דבר, העם היהודי היה טועם את טעמו של החופש הפיזי, ויציאת מצרים הייתה רק מעין זרז לכל התהליך הזה.

אז מה היה ההישג? מה היה המשבר שהוביל את השם אל תוך הזירה, כביכול? האמת, מבחינה פיזית העם היהודי היה מגיע למצב של חרות, אבל האם הייתה זו חרות רוחנית? אם אלוקים לא היה מתערב בגורלו של העם היהודי, כפי שעשה בעשר המכות שהניחת על מצרים, אז עם ישראל היה מאבד כל קשר עם אבותיו הקודמים והיה נטמע בחברה המצרית, ואפילו 'התורה' הבסיסית אותה ידעו, ממה שקיבלו מדור לדור, הייתה נעלמת לחלוטין. וכפי שאכן היה, בני ישראל כבר הגיעו למצד של סגידה לאלילים המצריים.

זהו הזיכרון שאנו מעלים בכל פסח. מצרים הייתה אומה, אך מתאים יותר יהיה לומר שזהו שמה של גישה לחיים. ואם כך, אז עלינו בהחלט להעריך את המנדט שניתן להגדה להזכיר לנו, לכל דור ודור עד סוף כל הדורות, שעלינו לראות עצמנו "כאילו יצאנו ממצרים". האומה המצרית הושמדה, אבל הפילוסופיה של מצרים חיה בכל דור – ויהיה זה בספרד של 1400, אירופה של 1800, או אמריקה של 1900 – כולם מאתגרים את מערכת האמונה של העם היהודי, כולם מנסים לפתות ולמשוך אותו מהמשימה שיועדה לו משמים.

זו הסיבה מדוע אנו מבליטים ומדגישים את ההימנעות מהחמץ בפסח בכל מחיר. למעשה, מדובר באיסור חמור מאוד ואם יהודי אוכל חמץ בפסח אז הוא "נכרת" מהעם היהודי! ככתוב: "ונכרתה הנפש ההיא מעמה". חמץ, או לפחות הרעיון שעומד מאחוריו, קשור בדרכים רבות למה שמצרים ייצגה, ולמה שהעם היהודי התעלה מעליו.

אחרי הכל, מהו חמץ? סתם משהו "מנופח", לא יותר. כאשר מניחים תערובת של קמח ומים יותר מ-18 דקות, אז מתחיל תהליך תסיסה טבעי ששואב אוויר לתוך הבצק וגורם לו לתפוח. אוויר זה מתאים לתופעת פטריית השמרים הטבעית שמזרזת תהליך זה, והופכת את המצה ללחם אוורירי נפוח.

על תהליך זה אפשר להתבונן כמשל על האדם עצמו שהוא, מבחינה פסיכולוגית, שילוב של אישיות בסיסית, מה שניתן לכנות החלק "הנפוח" של האישיות, עם החלק של פעולת ההצגה שבנו בזמן שאנו נמצאים על "במת החיים". על במה זו אנו מציגים תמונות של עצמנו שלא בדיוק תואמות את מה שאנו באמת מרגישים וחושבים.

אבל הבעיה היא שכל כך התרגלנו לחיות בדרך זו, עד שאנו מאמינים שמדובר ב"אנחנו" האמיתיים, כשלמעשה אין זה נכון כלל. תפישה-עצמית-שגויה זו מהווה הפרעה בקשר שלנו עם בורא העולם ובקבלת התורה וקיומה. לכן, פסח הוא הזמן להשמיד את החמץ, כלומר להגיע עד לשורש העניין ולחדש את המודעות של המהות האמיתית של עצמנו, את היעד המדהים שממתין לכל אחד מאיתנו אם רק יהיה מוכן לחזור "הביתה".

שתהיה לכם שבת "גדולה" ונפלאה, פנחס ווינסטון.