מאמין מקצועי- שיעור באמונה

אין לך במה לקנא

יהודה ישב לפני וראיתי שהוא מתקומם ולא מוכן להסכים עם שום מילה שלי. יהודה הוא לא הראשון שמספר לי על המצוקות הנפשיות שלו. הוא אדם מכובד ומבוסס, מצליח לא רע בתחומו, מנהל משפחה לתפארת. כלפי חוץ: חיים יפים מוצלחים ושלווים, מושא לקנאה ללא מעט מחביריו ומכריו.

אף לא אחד מהם היה מעלה על דעתו שחייו של יהודה הם סיוט. אין לו יום ואין לו לילה. הוא סובל מחרדות קשות מאוד. התקפי חרדה יכולים להשבית אותו לשעות ארוכות. הוא תלוי בתרופות ובטיפולים פסיכולוגיים כאלה ואחרים שהתועלת שלהם מוגבלת, וקשה לו לשאת את החיים.

המגפה של הדור

לצערי ולכאבי הגדול, אני שומע כל כך הרבה מקרים כאלה. גם פעם שמענו, אבל היום זה נראה כמו מגפה משתוללת.

ואני – נאמן לדבריו של רבי נחמן שאמר: “האמונה והנפש הן בחינה אחת” – אני יודע שהאמונה היא הרפואה האמיתית והיחידה לכל החרדות האלה.

החרדה היא אמונה לכל דבר. אבל היא אמונה רעה ומוטעית. אמונה מקולקלת. אדם מאמין שיקרו לו דברים רעים ולכן יש לו חרדות. אם כן, התיקון השורשי לחרדה הוא רק האמונה האמיתית והזכה שאין עוד מלבדו ואין רע בעולם ושה’ עושה רק טוב ורוצה רק להיטיב.

זו כל תורת הנפש על רגל אחת.

יש בזה אינסוף של עומק כמובן, וישנו צורך גם בהסברים מעשיים. אבל בסך הכול זה מאוד פשוט. יהודים ששעו לעצתי, והקדישו רבע שעה ביום לשינון בדיבור של יסודות האמונה האמיתית דיווחו לי על שיפור מדהים.

הם פשוט ישבו וחזרו על דיבורי אמונה: “ה’ עושה רק טוב. ה’ אוהב אותי. ה’ יעשה לי טוב ויהיה לי רק טוב ועוד יותר טוב”. זו האמונה הנכונה והבריאה. והדיבורים האלה חלחלו אל ליבם ותיקנו להם את האמונה הפנימית, כי הדיבור מעורר את האמונה כמו שכתוב: “האמנתי כי אדבר”.

וזה הטיפול היעיל היחיד, כי כל טיפול אחר משפיע באופן כימי על מעגלים במוח, או באופן חיצוני על ההתנהגות ולא נוגע בעצם הנפש. אבל האמונה שהיא עצם הנפש מרפאה ומתקנת את עצם הנפש.

אתה לא תלמד אותי

אבל יהודה הוא לא “פראייר”. יש לו רקע דתי עשיר ותפיסות ברורות ומבוססות מאוד בענייני אמונה. הוא יודע ומכיר מאמרי חז”ל, ואי אפשר “לעבוד עליו”.

היה לו אמנם קשה לענות לי, אבל לבסוף הוא הטיח בי את כל מה שהעיק עליו: “איך אתה יכול לומר שה’ יעשה לי רק טוב, הרי חז”ל אומרים במפורש שה’ לא ותרן, ויש שכר ועונש. אני חוטא ואני יודע שמגיע לי עונש, איך אני יכול לשקר לעצמי ולחשוב שה’ יעשה לי רק טוב?!”

“רגע רגע”, עצרתי אותו, “אתה לא מאמין שה’ טוב ומיטיב ושהוא אבא אוהב?! עד כמה שאני מכיר את המקורות גם לזה יש אי אילו מקורות, לא המצאתי את זה…”

“ברור שאני מאמין בזה”, אמר לי יהודה כמו אחד שמבין הכול, “אל תשכח הרב, למדתי בישיבות, אני לא צריך שיסבירו לי מה זו אמונה. אבל כבר הסברתי לרב, אני חוטא ומגיעים לי עונשים ואין מה לעשות, ה’ בוודאי יעניש אותי…”

במי אתה מאמין?

“אהה… עכשיו אני מבין. אתה פשוט צריך קצת סדר בדברים”, אמרתי, “שמע נא, יהודה היקר, אתה צודק, עשית עבירות. אבל אתה מאמין שה’ הוא אבא אוהב. אז בוא נחשוב ביחד מה ה’ רוצה: הוא רוצה להעניש או שהוא רוצה שתחזור בתשובה?

“או אולי נגדיר את זה באופן ברור יותר: האם ה’ “מחכה לך בסיבוב”, וכל כך חיכה לרגע שתיפול רק כדי להעניש אותך, כי סתם “בא לו” שתסבול חלילה, או שה’ הוא אבא אוהב שכואב לו לראות אותך נופל וכואב לו כשהוא צריך להעניש, והוא רק רוצה לראות אותך מצליח בגשמיות וברוחניות, וגם אם חטאת הוא מצפה ומחכה ומוכן לעזור בכל כוחו שתחזור בתשובה? האם אתה מכיר אבא שרוצה להעניש?!”

כאן התפיסות ה”מוצקות” של יהודה בענייני אמונה כבר התחילו להתערער. או יותר נכון, הוא סוף סוף התחיל להבין שמשהו מאוד שגוי ב”אמונה” שלו. האמונה שלו בדברי חז”ל האמתיים והקדושים שה’ לא ותרן ושיש שכר ועונש, השכיחה ממנו את היסודות באמונה באהבתו של ה’, ושה’ לא חפץ במות המת כי אם בשובו ועוד מקורות בלי סוף. הוא שכח את דברי חז”ל שאומרים שה’ בעצמו מצטער כשיהודי שרוי בצער כמו שכתוב: “בכל צרתם לו צר”. הוא שכח לגמרי שה’ טוב ומטיב ורוצה רק להיטיב ומאתו לא תצאנה הרעות…

אמונה מול דמיון

יהודה רק הנהן כי התשובה על השאלה מובנת מאליה, ואני המשכתי:

“תראה יהודה, נכון שאתה חוטא, כל אדם חוטא, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ה’ ברא אותנו ככה לא כדי להעניש אותנו אלא רק בגלל שהוא רוצה לעזור לנו להתקדם ולהשתפר. זו כל תכלית בריאתנו. לצורך זה הוא נתן לנו את מצוות התשובה שהיא מצווה קלה ופשוטה מאוד.

“אבל מצוות התשובה מבוססת על האמונה המוחלטת באמת ובתמים שה’ אוהב אותנו ורוצה בתשובתנו, ורוצה לעזור לנו.

“כל הכוח של היצר הרע הוא לצייר לנו את ה’ כנוקם ומעניש וכאילו הוא לא אוהב אותנו חלילה, ובגלל זה אנחנו מתייאשים מראש מקיום המצווה הקלה והפשוטה של התשובה. זו לא אמונה. זה דמיון מטעה. לכן רבי נחמן אמר שהיום ליצר הרע קוראים “כח המדמה”, הוא משתלט לאדם על האמונה ובמקום לדמות את הבורא כפי שהוא: אב רחמן טוב ומטיב; היצר הרע מדמה לנו את הבורא כא-ל זועם מתעלל ואכזרי ר”ל.

“תראה בעצמך, וכי ה’אמונה’ שלך ב’עונש’ מקדמת אותך? וכי היא עוזרת לך להשתפר ולתקן? לא ולא! לא זו בלבד שהיא רק עוצרת לך את ההתקדמות האישית ועוד לוקחת אותך אחורה, אלא היא גם מערערת לך את בריאות הנפש.

העונש היחיד שקיים

“ובאשר לעונשים, העונשים של ה’ אין מטרתם נקמה, אלא הם כמו אבא אוהב שמונע מבנו לגעת באש כדי שלא ייכווה. לכן אין לנו מה לפחד מהעונש כי גם העונש הוא לטובתנו, וכדי לשמור עלינו וליישר אותנו ובוודאי לא לגרום לנו רע.

העונש היחיד שיש בעולם הזה הוא העונש שאדם מביא על עצמו, כשהוא מקשה את ערפו ונשאר באמונה המעוותת שה’ הוא רע. בזה הוא בעצמו מנתק את עצמו מהטוב של הבורא וגוזר על עצמו סבל וייסורי נפש. תתחיל להאמין באמת ותפסיק להעניש את עצמך. לכן דיבורי האמונה שאני מייעץ לך לחזור עליהם מידי יום – הם הם הרפואה שלך.”

ואני פונה לכל הקוראים: אחרי כל החטאים, ה’ אוהב אתכם. הוא שוכן איתנו בתוך טומאתנו. גם אם חטאת, לפני שאתה מצייר את ה’ כ”מעניש” ומתחיל “לפחד” – קודם כול תזכור שה’ הוא אבא אוהב שלא רוצה לעניש, וכואב לו להעניש, אלא פשוט רוצה שתפתח את הפה שלך ותגיד לו: “אבא, אני מצטער, עזור לי לא לחטוא יותר”.

אני ממש מבקש מכל אחד ואחת שתמצאו זמן לעצמכם לחזור בפה שוב ושוב מידי יום על יסודות האמונה שה’ הוא אבא אוהב טוב ומטיב ושיעשה איתכם רק טוב.

ולא כיליתי

ה’ כל כך משבח את פינחס, רק בגלל שהדבר האחרון שה’ רוצה זה להעניש. השבח הגדול של פינחס הוא שהוא עשה פעולה כזאת של תיקון שבזכותה: “ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי”. בני ישראל היו בקלקול נורא וכמעט הביאו על עצמם כליה. אבל פינחס עמד ותיקן – וה’ כל כך שמח, כי רצונו של ה’ שנחיה ולא נמות ונקדש את שמו בעולם בחיים טובים ומוצלחים, ולכן הוא מבטיח לפינחס ברית שלום וכהונת עולם!