עולם של תודה – חלק 2

סלח לנו אבינו כי חטאנו וכו’ מחל וכו’ כי פשענו וכו’ – בברכה עלינו לכוון בבקשת הסליחה מה’ יתברך על כפיות הטובה שלנו, על שאנו לא אומרים מספיק תודה, וכל שכן על מה שלא אומרים בכלל. ובאמת, למרות שישנם הרבה דברים עליהם יש לבקש סליחה, אך על מה שלא אומרים מספיק תודה – על זה בעיקר צריכים לבקש סליחה, מכיוון שכפיות-טובה היא שורש כל הרע שיש בעולם ושורש כל העבירות שאנו עושים, אך כשאנו מכוונים בתפילה שה’ יסלח לנו על חסרון הכרת הטוב וההודאה, בזה אנחנו עושים תשובה על השורש של כל חטאינו הנוספים.

 

ראה נא בְעָנְיֵנוּ וריבה וכו’ וגאלנו גאולה וכו’ – ישנן שתי אפשרויות לכוון במילה "בְעָנְיֵנוּ": אפשרות אחת – לכוון על העניות שלנו, והשנייה – על דרך הדרש – לכוון ללשון עינוי. אגב, כאן צריך לשים לב לכך במיוחד כי רבים טועים ומבטאים את המילה כך: "עֵינינוּ", מלשון עיניים, שזו טעות הן בדרך בה הם הוגים את המילה והן בפירוש שלה, משום שההיגוי הנכון הוא "עָנְיֵנוּ", והפירוש הפשוט הוא: מלשון עוני, שיראה הבורא את חסרוננו, או על דרך הדרש, מלשון עינוי – שיראה את הצער והעינויים שלנו בגוף ובנפש, ויגאל אותנו.

 

ומה הם העוני והעינוי העיקריים? אלו הן המחשבות שנובעות מתוך כפיות הטובה ובכיינות, וראיית החיים באופן שלילי, שאף זהו עוני נורא בדעת וגם עינוי וסבל שאין כדוגמתם. כל הצער שיש לבני אדם נובע ממידת הבכיינות, שגורמת להם לצייר את כל חייהם בצבעים קודרים, לכן הם מרגישים שיש רע בעולם, וממשיכים על עצמם עוד ועוד דינים עד שקשה מאוד למצוא מוצא מן הסבך. כל אותם אנשים שמרגישים שיש להם צרות צריכים לדעת, שאם יתחזקו להתבונן תחילה על כל הטובות שבחייהם ולהודות עליהם, אז ייוושעו גם מהדברים שקשים להם, וכמו שבארנו במאמרים קודמים על הדרך לפעול ישועות, שתחילה צריך לשכוח מהצרה ולהודות על הטובות, אחר כך להודות גם על הצרה, ורק לאחר מכן לעשות תשובה ולבקש ישועה.

 

וזה מה שאומרים בהמשך הברכה "וריבה ריבנו" – אנו מבקשים מה’ שהוא יריב בשבילנו עם אותן מחשבות רעות של כפיות טובה ובכיינות, ואז ממילא "וגאלנו גאולה שלמה" – אז תוכל לבוא הגאולה. ולשם מה תבוא הגאולה? גם זה, אך ורק "למען שמך", כלומר למען שיודו הכל לשמו יתברך, כמו שביארנו במאמר הקודם על כוונות התפילה, שבכל מקום שנאמר "למען שמו" וכדומה, משמעו, למען שיודו ויהללו כולם לשמו יתברך.

 

רפאנו ה’ ונרפא הושיענו וכו’ – כאן עלינו לכוון בעיקר על רפואת הנפש, שממנה נובעים כל שאר החוליים. ועיקר חולי הנפש היא מידת העצבות והבכיינות, ועל זה אנחנו מבקשים רפואה – שה’ ירפא אותנו מהחולי הרע של כפיות הטובה, מהגאווה, ומהיצר הרע של התלונות והבכיינות התמידית. ועל ידי כוונה זו בודאי תימשך על האדם גם רפואה בגשמיות, כי רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב כתב (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה כד’) שכל המחלות כולן באות רק מקלקול השמחה.

 

על זה אנו שונים וכופלים: "הושיענו וניוושע"- שתחילה יושיע אותנו ממידת הבכיינות, כי אז בודאי ניוושע ישועה שלמה מכל המחלות, כי אם ה’ יושיע אותנו רק מהחולי עצמו, מבלי שיושיע אותנו ממידת הבכיינות – אין זו ישועה שלמה, מכיוון שכל זמן שהאדם לא עקר מעצמו מידה זו הוא ימשיך על עצמו עוד ייסורים ר"ל.

 

וזה מה שאנחנו מוסיפים: "כי תהילתנו אתה" – אנחנו מבקשים את עיקר הישועה ממידת כפיות הטובה, שהרי "תהילתנו אתה" – כי אנו רוצים להודות לך ה’, ואם לא תושיע אותנו ממידות רעות אלו כיצד נהלל אותך? אפילו אם תרפא אותנו מכל המחלות שיש בעולם, כל זמן שנשארנו עם חולי הנפש הנובע מהמידות הנ"ל, הרי לא נדע להודות על ישועותיך. לכן, עיקר בקשת הישועה הוא ממידת הבכיינות, ואז – על ידי השמחה וההודאה – ממילא גם תימשך לנו רפואה בגשמיות, וזה ההמשך של הברכה: "והעלה ארוכה ורפואה כו’" – זו כבר התוצאה של הישועה ממידה זו.

 

ברך עלינו וכו’ את השנה וכו’ ושבענו מטובה וכו’ – אנו מבקשים מה’ שנזכה לשבוע מטובה של הארץ. כלומר, שנקבל חיות ושובע מהחיות האלוקית שיש במזון, מהניצוצות והאותיות, כמו שמבואר בהרבה ספרי קודש, וכן מובא בליקוטי מוהר"ן שישנם אנשים שזוכים לקבל חיותם מהאותיות שבמאכל בלבד, בלי שום גשמיות, וזה פירוש: "ושבענו מטובה" – מהאלוקות שבה.

 

אפשר לכוון גם על שנזכה לשבוע מהטובה של ה’ אלינו, שאנו רואים את השפע שה’ מזכה אותנו ולהודות לבורא על כל דבר שאנחנו אוכלים. כמו כן נאמין שכל השפע הוא ממנו יתברך ברחמים. על ידי זה נזכה לשובע מהטובה של ה’! לא מגשמיות המאכל. וזה: ושבענו מטובה – מהטוב שבה, שזו ההשגחה שאנחנו רואים בשפע שבידינו.

 

תקע בשופר לחרותנו וכו’ – עיקר הגלות היא חסרון אמונה, ועיקר האמונה היא האמונה שהכל לטובה, ואנחנו מבקשים שנזכה להיות בני חורין ממידות הבכיינות והעצבות, שהן בחינת גלות השכינה שהיא שמחתן של ישראל, וההיפך – השמחה היא עולם החרות, כמו שכתוב: "בשמחה תצאו", לכן על ידי השמחה זוכים לקבץ את כל ניצוצות הקדושה ולהעלות את הקדושה מבין הקליפות, כמובא בליקוטי מוהר"ן (תורה כד’) וזה: "ושא נס לקבץ גלויותינו" – כאשר מודים על הניסים, על ידי זה מקבצים את כל הקדושה מהגלות.

 

השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו וכו’ – כאן אנו מבקשים לזכות לתיקון המשפט,שהוא נעשה בעיקר על ידי הודאה, כמו שכתבנו באריכות בספרים "בשדי יער", "בגן האמונה" ו"בגן החכמה". זאת, משום שעיקר קלקול המשפט קורה כאשר האדם לא מאמין שה’ צדיק ומשפטיו ישרים וחושב שה’ מתנהג איתו שלא כהוגן ח"ו, ועל ידי זה יש לו תלונות על ה’ ח"ו. אבל כשמתחזק להודות על הכל, גם על מה שקשה לו, על ידי זה חוזר לאמונה שבודאי הכל לטוב, וכל מה שה’ עושה עמו הכל לטובתו הנצחית, כדי לכוונו לשליחותו ולהעלות אותו למסלול חייו.

 

וזה: ויועצינו כבתחילה – עיקר תיקון המשפט הוא על ידי שמקבלים את עצות הצדיקים, שעל ידי זה נחקקת באדם אמת, ועל ידי האמת זוכה לאמונה, כמובא בדברי רבינו הקדוש (תורה ז). על זה כותב רבי נתן את הדברים הבאים: כי באמת אם היו הכל שומעים לקול צדיקי אמת ללכת בדרך זה להאמין תמיד בה’ יתברך שהכל לטובה ולתן שבח והודיה תמיד לה’ יתברך בין בטיבו בין בעקו כמו שכתוב: בה’ אהלל דבר באלוקים אהלל דבר, בודאי היו מתבטלים כל הצרות וכל הגלויות לגמרי וכבר הייתה גאולה שלמה!

 

לכן על ידי "ויועצינו כבתחילה", זוכים מיד ל"והסר ממנו יגון ואנחה" – שיסורו היגון והאנחה שבאים מקלקול המשפט, וזאת כפיות הטובה וחסרון באמונה והודאה. אך על ידי שעוקרים מידות אלו, ובעיקר את מידת הבכיינות, ממילא מתקיים גם "ומלוך עלינו מהרה אתה לבדך, בחסד וברחמים". וכאן, בנוסח "ספרד", אומרים "וצדקנו בצדק ובמשפט", כלומר שמבקשים מה’ שיצדיק אותנו במשפט, אחרת מי יוכל לעמוד בו? הרי נאמר "כי לא יצדק לפניך כל חי", וזה "וצדקנו בצדק ובמשפט" – שה’ יצדיק אותנו ויוציא לאור משפטנו ויגאלנו.

 

למינים וכו’ אל תהיי תקווה וכו’ – כל הכופרים והלא מאמינים הם פשוט כפויי טובה, שלא מבחינים בטובות ובחסדים שה’ עושה אתם בכל רגע ורגע, שהוא מחיה אותם ומשפיע להם שפע, גם כשאינם עושים רצונו. על זה אנחנו מבקשים, שה’ יכלה ויאבד את כל כפויי הטובה שהם מחריבי העולם וישארו רק בעלי הכרת הטוב, שהם בונים את העולם. מדובר כאן במשוואה פשוטה: ה’ מחיה אותך, מקיים אותך, מטיב איתך ואתה כופר בטובתו, עד כדי כך שאתה כופר בו מכל וכל?

 

על הצדיקים ועל החסידים וכו’ יהמו נא רחמיך וכו’ ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת וכו’ – לכל הבוטחים בשמך – כבר הזכרנו שבכל מקום בו נאמר "שמך", משמעו להודות ולהלל לשמו. כאן אנחנו לומדים, שאדם מודה בודאי יש לו בטחון. כי אם הוא מודה על הכל ומאמין שהכל לטובה, אם כן לו שום שייכות וקשר לדאגה. כי דאגה היא רק כשחושב שיהיה משהו רע, אבל כשמאמין ויודע שכל מה שיהיה – זה רק לטובה, אז היכן יש מקום לדאגה?

 

ושים חלקנו עמהם – אנו מבקשים שנזכה ללכת עם תודה והודאה כמו כל הצדיקים שבוטחים בה’ באמת.

 

ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו – מי שהולך עם הודאה לעולם לא יבוש, ויראה רק ישועות.

ועל חסדך הגדול באמת ובתמים נשעננו – מי שהולך עם הודאה מוכיח בזה שהוא נשען באמת על חסדו של הבורא ולא תולה בשום גורם וסיבה, מכיוון שרואה את החסד בכל דבר, לכן לא נופל לשום כוחי ועוצם ידי. 

 

ולירושלים עירך ברחמים תשוב – כאשר אדם כפוי טובה ובכיין, אז זה מעורר עליו כעס גדול משמים. לכן, כאשר אנו מבקשים שה’ ישוב לירושלים ברחמים, זה אומר שאנחנו נלך עם תודה והודאה, ועל ידי זה בודאי ישוב ה’ לירושלים ברחמים גדולים.