עולם של תודה – חלק 3

כולנו רוצים שלום, ולא רק את השלום הכללי אלא גם הפרטי - שלום בית, בתא המשפחתי. איך משיגים אותו? פשוט, חיים בעולם של תודה, או במילים אחרות – מפסיקים להתלונן ולבכות.

7 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 06.04.21

כולנו רוצים שלום, ולא רק את
השלום הכללי אלא גם הפרטי –
שלום בית, בתא המשפחתי. איך
משיגים אותו? פשוט, חיים בעולם
של תודה, או במילים אחרות –
מפסיקים להתלונן ולבכות.

במאמר זה, השלישי והאחרון בסדרה "עולם של תודה", נסיים אם ב"ה, את כוונות התפילה (תפילת שמונה-עשרה) על פי ההודאה. ללא ספק, המתפלל תפילה זו יוסיף מדעתו עוד נקודות של הכרת הטוב, הודאה ותודה שעולות על ליבו מתוך התפילה. וכבר העידו רבים, שכיוונו בתפילה, עם אור ההודאה, ואמרו שזכו להארות נפלאות וגדולות בתפילתם, וגם נוספו להם חידושים רבים לכוון על ידם בתפילה.

 

את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וכו’ – אנו מבקשים שה’ יצמיח את הצמח של ההודאה, כי "צמח דוד" פירושו האור של תפילה והודאה והלל, וספר "תהלים" של דוד המלך ע"ה מלא בשירות ותשבחות והודאה לה’. זאת, משום שאור התודה וההודאה הוא אורו של דוד המלך, אורו של משיח, שעל ידו תבוא הגאולה ברחמים.
 
וזו בקשתנו, שעבודת התודה וההודאה תגדל ותתפשט בעולם, שכולם ילכו עם תודה והודאה, וזה מה שכתוב בהמשך הברכה: "כי לישועתך קיווינו כל היום" – הישועה שאנו מקווים לה היא שכולם יעסקו בעבודה זו, שזו בעצמה הגאולה. כי כל הצער והייסורים שיש בעולם הם אך ורק מחסרון הדעת, כלומר מחסרון התודה וההודאה, וכל מי שעוסק בעבודת קודש זו זוכה לגאולה הפרטית שלו, וכשכולם יעסקו בזה תהיה הגאולה הכללית. וזה: "ברוך אתה ה’ מצמיח קרן ישועה" – מצמיח ומגלה את הדרך של התודה וההודאה, שהיא הישועה.
 
שמע קולנו וכו’ כי אתה שומע תפילת כל פה וכו’ ברחמים – ה’ שומע את התפילות ברחמים רק כאשר הולכים עם תודה והודאה, ועניין זה הוא מידה כנגד מידה: האדם מאמין ברחמים של ה’, לכן הוא מודה על חסדי הבורא ועל רחמיו, ואז הבורא מתנהג עמו ברחמים ושומע את תפילתו ברחמים. אולם, כאשר אדם כופר ברחמיו של הבורא ובוכה ומתלונן, כיצד יבקש רחמים שהוא כופר בהם? לכן הבכיינות מעוררת את כעסו של ה’, מכיוון שהשם כולו רחמים, והבכיין הכופר ברחמים של הבורא מכחיש את כל כוונת ה’ בבריאת עולמו, שברא את העולם כדי לגלות רחמנותו.
 
רצה וכו’, ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו וכו’ – המילים "ואתה ברחמיך תחפוץ בנו וכו’" שנמצאות בנוסח הספרדי מאוד חשובות, ובלעדיהן קשה מאוד לבקש: "ותחזינה עיננו בשובך לציון". אנו צריכים שה’ ברחמיו יחפוץ בנו, ואין לנו לצפות שתחזינה עינינו בשובו לציון, שזו זכות עצומה, אם לא ברחמיו ובחסדיו בלבד. ועל ידי עבודת התודה וההודאה, אז בודאי יתעוררו רחמיו לחפוץ בנו ולשוב לציון ברחמים.
 
מודים אנחנו לך וכו’ – ברכה זו כבר קיבלה התייחסות במאמרים קודמים, ונוסיף את מה שלא נכתב. בברכה זו חז"ל מלמדים אותנו את הדרך להמשיך ניסים ונפלאות. זאת, משום שכאשר אדם לא רואה ניסים ולא מספר בכל יום על הנסים שיש לו, זה נובע מחוסר הכרת הטוב שלו, כלומר מאי אמירת תודה. אם אדם היה אומר בכל יום תודה על כל מה שיש לו הוא היה מבחין בהרבה מאוד ניסים ונפלאות, והיה אף זוכה שימשכו עליו עוד ניסים, ובפרט כשמודה על מה שנראה בעיניו כרע, כי אז רואה עוד ועוד ניסים וישועות.
 
וכל זה מבואר בברכה של "מודים". כי תחילה אנחנו מודים לה’ – "על שאתה הוא ה’ אלוקינו…" – מודים לך ה’ שאתה הוא האלוקים, כלומר השליט התקיף ובעל היכולת הבלתי מוגבלת על חיינו, שהכל ממך לבד, ומקבלים אלוקותך, כלומר שאנו מקבלים ברצון ובאהבה את הנהגתך איתנו בכל מידה ומידה – בין במידת הרחמים ובין במידת הדין – ומאמינים שהכל לטובה ומודים על אלוקותך והנהגתך עמנו בכל מצב.
 
"ואלוקי אבותינו" – אנו מודים ומאמינים שגם כל מה שהיה עם אבותינו, ולא רק עמנו, הכל היה רק לטובה. כי ניחא, יש אדם שמקבל בעל כורחו את מאורעותיו האישיים באהבה אבל יש לו קושי לקבל את מה שקורה לאחרים, בפרט דברים קשים שעם ישראל עברו, כמו השואה בה נספו מיליוני יהודים בלי שום אבחנה בין צדיק לרשע, נשים זקנים וילדים ותינוקות, במיתות משונות ועינויים קשים. אבל בברכה שאנחנו מודים על "שאתה הוא אלוקינו ואלוקי אבותינו" – בזה מודים גם על אלוקותו והנהגת הדין עם אבותינו, כלומר עם כל היהודים בעבר ובהווה.
 
עצם השאלות והקושיות שיש לאנשים על הנהגת הבורא עם עם ישראל ובעולם בכלל, מעידות על כך שאנו לא מקבלים אלוקותו ולא מודים לו שהוא ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו. כי כל מה שקרה היה מוכרח להיות, בשביל היעוד הכללי של עם ישראל ולטובתו הנצחית. כמו שכל מה שעובר על כל אדם בפרטיות, שהוא הכרחי, במסלול והשליחות הפרטיים שלו, והכל כמובן לטובה, כך הוא גם בכלליות עם ישראל – מה שעובר על האומה בכלליות. על זה אנחנו מודים בתחילת ברכה זו.
 
כשאנו אומרים "צורנו" – זה גם מלשון חוזק, ש"צור" פירושו סלע – אנחנו מודים לה’ שהוא החוזק שלנו. "וצור חיינו" – החוזק של החיים שלנו, וכמו שאמר רבינו נחמן מברסלב, שאדם שיש לו אמונה חייו חזקים מאוד. וכן "צור" מלשון ציור, שה’ מצייר אותנו ואת חיינו ועל זה אנחנו מודים לו, שהוא המשגיח והמנהיג והמטווה את כל צורת ותמונת חיינו לטובתנו.
 
מגן ישענו אתה הוא לדור ודור – יש לומר את זה כך במרוצה אחת, כלומר, שה’ הוא המגן של הישועה שלנו, בתמידות, לדור ודור ולנצח נצחים, תמיד ה’ שומר ומגן עלינו ועל ישועתנו ותקוותנו.
 
נודה לך ונספר תהילתך – מכאן ואילך צריך המתפלל לכוון בהודאתו לה’ על הכל, ולא יחשוב שאמירת המילים "נודה לך" היא בלשון עתיד, שכביכול רק עתיד להודות. כי "נודה לך" זה גם על ההווה, וזו דרך לשון הקודש לומר כך על ההווה. וצריך להודות על חיינו המסורים בידו של ה’, ועל הניסים שבכל יום ובכל עת.
 
על חיינו המסורים בידך – ההודאה על החיים המסורים בידיו של הבורא, משמעה להתנתק מכל הרדיפות העצמיות וההאשמות העצמיות וההדדיות, שהרי אנו מודים שהחיים שלנו מסורים אך ורק בידיו של הבורא ולא בידיים שלי ולא של אחרים, וממילא אין כאן מקום לשום האשמה, מכיוון שהכל בידיו יתברך.
 
ועל נשמותינו הפקודות לך – אנו מודים שהנשמה שלנו היא אך ורק בידיים של ה’, ולא בידי שום אדם וכוח טבעי.
 
על ניסיך שבכל יום עמנו – כאמור לעיל, בכל יום יש ניסים על גבי נסים בחייו של האדם, ורק בגלל שאיננו מודים עליהם, לכן לא רואים אותם. אולם, על ידי שאדם מכוון בברכת מודים ומתבונן בה, הוא יכול להתחיל להודות ולראות את כל הניסים.
 
ונפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים – כאן מדובר על המצוות שה’ מזכה את האדם בהן, שהן הנפלאות והטובות הגדולות ביותר. זאת, משום שכל מצווה טובה נפלאה ועליה האדם צריך להודות לה’. כי הכל ממנו יתברך – כל מצווה שאדם עושה זה לא דבר שבא מעצמו, אלא ה’ מזכה אותו ברחמיו. לכן על טובה זו שה’ נתן לו, עשיית המצוות, על זה צריך להודות.
 
הטוב כי לא כלו רחמיך – רק כשהאדם קורא לה’ "הטוב", כלומר שרואה את טובו ומאמין בו, רק אז יכול להתקיים – "כי לא כלו רחמיך". ה’ מתנהג עם האדם מידה כנגד מידה – כפי שהאדם מאמין כך ה’ מתנהג עמו, וכאשר האדם מאמין שה’ הוא טוב, והכל לטובה, והכל זה רחמים של ה’ – אז ה’ מראה לו את זה בנגלה, והוא רואה ממש את רחמיו של הבורא שאינם כלים.
 
כאשר אדם לא רואה את ה’ בעיני האמונה – שה’ הוא טוב, אז הוא, בעצם, לא רואה את ה’ בכלל. ואף אם מודה שכל מה שקורה לו זה מאת ה’, אולם לא מסתכל על זה ומבין שזה לטובה, זה נקרא שהוא לא רואה את ה’ אלא את העורף שלו, והעורף, כידוע, הוא בחינת מידת הדין, וממילא הוא מונהג במידת הדין.
 
ובמידה שהאדם מודד בה מודדים לו – אם הוא מדד במידת הדין, כלומר לא האמין שהכל לטובה, אז באמת מתנהגים עמו במידה זו. אך כשמודד במידת הרחמים, שמאמין שהכל הם רחמיו של הבורא, אז במידה שמדד מודדים לו ומתנהגים אתו במידת הרחמים כפי שהאמין. וזה: "והמרחם, כי לא תמנו חסדיך".
 
כאשר אדם מאמין במה שנאמר לעיל, רק אז יכול לומר באמת: כי מעולם קיווינו לך, שהקיווי לה’ והתפילה לא פוסקים לעולם, אלא רק עולים. וכידוע, הדבר העיקרי שמונע ועוצר את האדם מלהתפלל בלי הפסק, היא העובדה שהוא לא מאמין שהכל לטובה ולא אומר תודה. אבל כשמודה לה’, אז תפילתו לא נפסקת לעולם ולכן מיד ממשיכה הברכה: ועל כולם יתברך ויתהלל וכו’ – מיד לאחר שהודינו לה’ אז כבר מתגלה בבירור שה’ הוא המהולל, המבורך והמרומם מן הכל, ועל זה אנו ממשיכים: וכל החיים יודוך סלה ויהללו וכו’ – רואים בפירוש איך שהתכלית של כל הבריאה היא שכל החיים יודו ויהללו את ה’, בתמידות. כי "סלה", פירושו בתמידות. שזה כמאמר הקדיש: יתגדל ויתקדש שמיה רבא – שזו התכלית של כל הבריאה, להלל ולקדש את שמו הגדול, כמו שהקדמנו, שהכוונה בכל מקום שנאמר למען שמו, פירושו למען התכלית שנהלל את שמו הגדול, וזו תכלית כל הבריאה.
 
שים שלום טובה וברכה וכו’ – על ידי שכולם יעסקו בעבודת התודה וההודאה, בודאי יהיה שלום גדול. כולם יודו זה לזה ויכירו טובה זה לזה, שזהו עיקרו של השלום, ובפרט שלום הבית – כאשר הבעל מכיר בטובות שאשתו עושה עמו ומודה לה תמיד עליהן, וכן כאשר האישה מכירה בטובות שבעלה עושה עמה ומודה לו עליהן, על ידי זה מתרבה האהבה ביניהם, וגם אם יש להם חסרונות הם מתקבלים אחרת, ובודאי אינם מקלקלים כהוא זה את שלום הבית. ועוד, על ידי הודאה נמתקים כל הדינים ואז בודאי יש שלום בין כל בני העולם וכל הבריות כולן, כמו שנאמר על מה שיהיה לעתיד לבוא, כשתמלא הארץ דעה את ה’, אזי "וגר זאב עם כבש וכו’, ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר ה’ וכו’".
 
טובה וברכה – זהו שנסמכו הברכה והטובה לשלום שאנחנו מבקשים. על ידי תודה והודאה נמשכים כל הטובות וכל הברכות, שעל ידי התודה נפתחים כל השערים ונמשכות כל ההשפעות הברוכות.
 
חיים – בודאי רק כשאדם הולך עם תודה והודאה זה נקרא חיים. כי אם אדם לא רואה את הטובות והחסד של ה’ עמו, והוא רק ממורמר ורוטן, האם לזה יקרא חיים? וזה מה שאמר רבינו נחמן מברסלב (מובא בשיחות הר"ן) שאדם שאין לו אמונה חייו אינם חיים. ומדגיש באותה שיחה שהמאמין תמיד טוב לו, מכיוון שהוא מאמין שהכל לטובה. וזה עיקר האמונה – להאמין שהכל לטובה ולהודות על הכל.
 
חן– על ידי ההודאה יש לאדם חן, ותפילותיו מתקבלות אצל הקדוש-ברוך-הוא, ונמשכים עליו חסד ורחמים.
 
ברכנו כולנו יחד באור פניך – כפי שהזכרנו לעיל, ה"פנים" של ה’ הם הרחמים. כאשר אדם מצדו מאמין שהכל ברחמים ומודה על הכל, אז רואה את אור פני ה’, ונמשכת עליו – מתוך העניין של מידה כנגד מידה – הנהגה של רחמים. מה שאין כן כאשר אדם לא מאמין בחסדים של ה’, כי אז רואה את צד העורף והדין, ונמשכת עליו הנהגה זו ר"ל, מידה כנגד מידה.
 
כי באור פניך נתת לנו וכו’, תורת חיים וכו’ – התורה היא תורת חיים רק כאשר הולכים עם תודה והודאה. אדם שמתלונן ואינו מאמין שהכל לטובה, התורה נעשית בשבילו סם מוות ח"ו, שהרי כל הדינים והמשפטים נראים בעיניו כעונש, מכיוון שאינו רואה את הרחמים והטובה שבהנהגת הדין, שנועדה לקרב את האדם, כמבואר בספר "בשדי יער".
 
וטוב יהיה בעיניך לברכנו בכל עת ובכל שעה ברוב עוז ושלום – אנו מבקשים שה’ יברך אותנו בעין טובה – "וטוב יהיה בעינך לברכנו" – אולם זה תלוי בעין הטובה שלנו על ה’, כביכול, שנודה על כל הטובות ולא נהיה כפויי טובה. וגם מה שקשה לנו – נסתכל עליו בעין טובה ובאמונה בה’, שבודאי כל מה שקורה לנו זה לטובתנו.
 
כשנהיה בעלי עין טובה כלפי ה’ יתברך והנהגתו, אין שום ספק שיהיה טוב בעיניו יתברך לברכנו. כי מתי אין טוב בעיני מישהו לברך את השני, או להשפיע לשני? כאשר השני כפוי טובה ולא מכיר בטובה. אולם, כאשר יודע שהשני מכיר טובה, אז טוב בעיניו לברכו ולתת לו מתנות וישועות. לכן, כשעם ישראל יעסקו בעבודת התודה וההודאה, ויקיימו אותה, ונצא כולנו ממידת כפיות הטובה והבכיינות בשלמות – אז בודאי יהיה טוב בעיני ה’ יתברך לברך אותנו בכל הברכות, ובברכת רוב עוז ושלום והשקט ובטחה, וגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה