אמונתו של הלא מאמין

מסתבר, שהאינו מאמין הוא המאמין הגדול והנלהב ביותר. כי אין שני כוחות באדם. זהו אותו הכוח. השאלה היא רק לאן הוא מופנה. אין מאמין ובלתי מאמין. כולם משתמשים בכוח האמונה.

7 דק' קריאה

הרב י.ד. רוזנברג

פורסם בתאריך 06.04.21

מסתבר, שהאינו מאמין הוא המאמין
הגדול והנלהב ביותר. כי אין שני כוחות
באדם. זהו אותו הכוח. השאלה היא
רק לאן הוא מופנה. אין מאמין ובלתי
מאמין. כולם משתמשים בכוח האמונה.

המאמין הגדול והנלהב

באופן כללי מקובל לחלק בין המאמינים לשאינם מאמינים, ואולם להפתעתנו אפילו במבט שאינו מעמיק מתברר כי אין לך טעות גדולה מזו, או נאמר אין לך הטעיה גדולה מזו, מכיוון שמתברר ההיפך הגמור מהקצה אל הקצה. למרבה ההפתעה האינו מאמין הוא המאמין הגדול והנלהב ביותר.

במה דברים אמורים? מתברר כי כל אדם מאמין במשהו. אין אדם משולל מהאמונה, ולשם המחשה: הבלתי מאמינים הגדולים של דורנו מאמינים גדולים למשל בדמוקרטיה, הם דבקים בלהט האמונה ב"חרות הרוח", אדם באמונתו יחיה, האדם אדון על גורלו וכו’. לא, הוא אינו מאמין כי יש אדון לבירה, אלא הוא "מאמין" כי… כלומר, לא שהוא אינו מאמין בתורה, או באמונה המקובלת בידינו. אלא, הוא מאמין באמונתו הוא.

התבוננות זו, שהיא קביעה נחרצת וכאמור בלא העמקה יתירה, הופכת את הקערה על פיה. המצב המוצג הוא כי על המאמין להוכיח את אמונתו, והאינו מאמין נמצא באופנסיבה (התקפה), והמאמין נמצא בדפנסיה (התגוננות) – הוא המותקף, והמאמין תמיד נשמע כמי שמגן על תפישות בלתי מסתברות, הבנויות חלילה על כרעי התרנגולת, ואילו הבלתי מאמין נשמע כמשכיל, נאור ומתקדם, שכן הוא אינו פתי המאמין בכל דבר. אולם, מסתבר כי זו טעות אופטית. לבלתי מאמין יש מסכת שלמה של הנחות, אינספור תיאוריות, סוגיות שלמות של אפשרויות, אך מכיוון שהוא מכנה אותם בשמות אחרים ובהגדרות מהוקצעות, ומכיוון ש"הוא" אומר אותם, ולא מה שאמרו לו, הנה זה הפך באחת לרעיון נאור ומתקדם, למרות שאין לדבריו שום ראיות, הוא משולל מסימוכין, ורחוק מביסוס כל שהוא.

למשל, לפני כתשעים שנה הקומוניזם כבש את עולמם הרוחני של מאות אלפי ומיליוני בני אדם וביניהם צעירים רבים, ובתוכם רבים מאוד מאחינו בני ישראל, שהלכו שולל אחר מקסם השווא שאמור היה לתקן עולם וליצור מציאות בו לא יהיו מעמדות, הרעיון הנפלא שכולם עובדים ומקבלים שכר שווה, בו לא יהיו מנצלים ומנוצלים, אדונים ועבדים, בני אצולה ודלת העם. כל להט האמונה היהודית הנטועה בתוככי נפשם הופנה לאפיק "החדש" והנאור. "עולם ישן עד עפר נחריבה" – הכריזו בגרונות ניחרים. בתי מדרש נעזבו. נאומים נלהבים נישאו בדבר האור החדש והקדמה שלפניהם. הכל הוסבר בטוב טעם ודעת, ואותם אלפים רבים החליפו את הגמרא ועולם התורה והמצוות בפוטו-מורגנה המבטיח שנראה כה ורוד, למרות שהזקנים והגדולים הזהירו באותו זמן את השלילה והאבסורד שברעיון. אך כאן נכנס אלמנט "האמונה". כל העוצמה והחוסן שהאמונה נותנת באדם הופנה אל הבורות הנבאשים אשר לא יכילו המים.

גאון התורה המוסר והיראה, הסבא מנוברדוק זצ"ל, הבין היטב את התהליך הנפשי העובר על הדור הצעיר, והוא בנה עולם רוחני שלם, בו הושקעו כל כוחות הנפש עד דם התמצית כדי לתת מענה לסערה הגדולה שהסיטה אלפי רבבות ישראל מדרכם. וכשהוא נפטר באמצע המערכה, הכבידה בכיבושה רוסיה על ידי הקומוניסטים, וצריך היה לעבור מעיר אחת שהייתה בידי יריביה של הקבוצה שכבשה את העיר בה נפטר. חתנו העשוי ללא חת, הגאון והצדיק רבי אברהם יפהן זצ"ל – ראש ישיבות נוברדוק, התייצב בפני מפקד המהפכה אף הוא מבני ברית, וביקש את רשותו לחצות את הקווים. אותו מהפכן שראה ודאי לפניו אדם מהדור הישן נגדו הוא לוחם, לא הבין לרוחו של המהפכן האמיתי, זה שחולל מהפכה בנפש האדם, זה שיצק תעצומות נפש בנפשם של הצעירים שזכו להסתופף בצילו. הוא, המהפכן הקומוניסטי לא הבין כי לא תיתכן מהפכה בעולם בלא שתבוא מהפכה בנפש, בפנימיות. את זה הקומוניזם לא יכול להעניק כמובן. את זה יכול לחולל המהפכן הניצב מולו, בלהט הנוברדוקאי שהצית את להבת התורה בתלמידיו, שניהם בעלי גיל זהה, שניהם נחושים ועזים ברוחם. הקומוניסט הפנה את מרצו למהפכה שהמיטה אסון על מיליונים רבים, ואילו הנוברדוקאי הפנה את אותו מרץ, אותן תעצומות נפש – שני צדדים של אותה מטבע, זה בונה וזה סותר, זה משקם וזה הורס.

זה אותו כוח

אין שני כוחות באדם. זהו אותו הכוח. השאלה היא רק לאן הוא מופנה. אין מאמין ובלתי מאמין. כולם משתמשים בכוח האמונה, האחד "מאמין" בקומוניזם וזולתו באמונת הנצח. והדברים נאמרים מפורשות על ידי הנביא ירמיה (ב, יא): "ההמיר גוי אלוהים והמה לא אלוהים, ועמי המיר כבודו בלא יועיל". כלומר, המרתם את כבודכם והחלפתם אותו באלוהים אחרים שהמה לא אלוהים. לא השתמשתם באותו הכוח, באותה אמונה, לא נטשתם את האמונה אלא החלפתם אותה. ומוסיף הנביא לזעוק: "שומו שמים על זאת ושערו חרבו מאוד… אותי עזבו מקור מים חיים", ומה עשו עם העזיבה? לאן פנו? לאן הלכו? "לחצוב להם בארות נשברים אשר לא יכילו המים". אחרי שנים התברר השבר הגדול: רבים מהמהפכנים הצעירים הושלכו לכלא, הוגלו, עונו, נרצחו וכו’. כל זה החזיק מעמד קצת יותר משבעים שנה עד לקריסה הגדולה.

המונים מפילים את פסלו של לנין לאחר המהפכה

עד היום הזה שמורה גווייתו החנוטה של מנהיג המהפכה הבולשביקית לנין במוסלאום במוסקבה ואלפים חולפים על פניו כל יום, והשאלה ניצבת בכל תוקפה, הרי רוסיה הסובייטית התבססה על האתיאיזם הנחשל, איזו משמעות יש לגופתו של המהפכן לגבי אותם מיליונים בהם נטעו את האמונה באתיאיזם?

פסלי ענק של לנין הוצבו בכל רחבי המדינה הענקית. הם הבינו היטב את נפש האדם, שזקוק להתלות במשהו, להאמין, להעריץ ולהוקיר, כי הוא טבע האדם מעצם ברייתו, עקרו את האמונה בקול והחליפו זאת ב"אמונה" בסוציאליזם. זו "אמונה" וזו "אמונה", אלא שזו אמונה בבשר ודם, וזו אמונה אלוקית נשגבה ונעלה. הגופה החנוטה והפסלים הענקיים מהווים למעשה ביטוי של הנטייה הטבעית לאמונה בנצחיות הנשמה, ושלא הכל נאבד, שלא כדרכם כלפי חוץ שאינם מאמינים בכל זה, יש להם "אמונה" משלהם, וכלים שלהם המתחברים בנתיבים אחרים אל האמונה.

יתירה מזו, כל עצם תכונת המהפכה ושורשה, נגזרים אף הם מהאמונה בעתיד טוב יותר ונכון יותר, ואם האדם היה אמנם משולל לחלוטין מהאמונה, מה מקום יש בניסיון לחולל מהפכות, הרי אין שום תקווה והכל ביד המקרה "העיוור"? אלא שכל היסוד נגזר מזה שהכל מחובר אל הנטייה הפנימית באדם "להאמין", ורק תלוי במה הוא מאמין, לאן הוא מפנה את האפיק הזה.

מסקנת הדברים עד כאן מפתיעה, כל יסודות האמונה של עם ישראל, שעליהם אנו נשמעים מופיעים למעשה בהטיות שונות בניסוחים אחרים, בהגדרות אחרות. בכוח האמונה משתמשים הכופרים היותר גדולים, כדי להסביר ולהצדיק את התיאוריות שהם פיתחו, מה שאצלנו נקרא האמונה בגאולה העתידה במהרה, נקראת אצלם תקווה לעתיד טוב ומבטיח יותר. אמונתנו היסודית בתחיית המתים נתפשת אצלם בהנצחה – כדוגמת פסלים או חניטת גופתו של מנהיג ומהפכן כריזמטי.

פסלי ענק של לנין שהוצבו בכל רחבי המדינה הענקית, הופלו באחת…

פרשת הדרכים הגדולה

וכאן אנו מגיעים ל"פרשת הדרכים" הגדולה, המפריד הגדול, החילוק התהומי, והדברים נכללים במשפט מפתח שאמר אותו דוד המלך לקראת סוף התהלים, ואנו אומרים זאת בכל יום בפסוקי דזמרה: "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום…" כלומר, ניתן להשיג בשכל האנושי, באינטואיציה הקיומית של בני אדם את היסודות הבסיסיים של הקיום הרוחני או אולי הדחף הרוחני או כל ניסוח שיהיה, אולם איך להשתמש באותם כלים, מתי והיכן – זה נעלם מכלל האומות וחכמיהם, ואותם מבני עמנו שנטשו את שלשלת קבלת האמת שבידינו, והלכו להם לרעות בשדות זרים, ולשתות מי שיחור ולשאוב מבארות אשר לא יכילו המים – לא עשה כן לכל גוי בניגוד לגילוי הנפלא לו זכינו במעמד הר סיני, תוך קבלה ברורה ביד משה רבינו ע"ה איך להשתמש ב"כלים" הללו, ובאיזה מקום ישכון האור – מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל.

גם לחכמי האומות יש חוק של צדק. נטייה לשפוט במישרים, והם נצטוו להקים להם בתי דינים (כמבואר בפרק חמישי מסנהדרין, ונפסק להלכה ברמב"ם בהלכות מלכים), אולם נשללה מהם הקבלה, הם נשענים על השכל האנושי עם כל ההגבלות והצמצומים המאפיינים אותו, ולעולם לא יוכלו להגיע לאמת המוחלטת. הרמב"ם הציב את אריסטו בראש חכמי האומות (כמפורש בפי"ד מהחלק השני ב"מורה נבוכים") ואותו חכם מופלא כשל בדבר שאצלנו כל ילד בחיידר יודע אותו מכוח הקבלה שבידינו, והכוונה היא להשקפתו על קדמות העולם, והרמב"ם מוכיח (שם בפט"ו) כי אין לו שום הוכחה על הנחתו אף לשיטתו והוא משום היותו משולל מהקבלה. כלומר, בשכלו גבה עד לשמי רום (כמו שכתב הרמב"ם באגרתו הידועה לרבי יהודה בן תיבון) והוא חתר בחלל הריק כדי לחפש פתרון לספקות הנצח שלו, הוא השתמש באותם כלים, אך נותר בתוהו ובאפס. שני צדדים של אותה מטבע – צד אחד מוביל לאמת הנצחית והאבסולוטית והצד השני מוביל לישימון ולהעדר.

והדברים נרמזים בדברי חז"ל הנודעים (מסכת אבות פרק חמישי): "כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו", ובתלמידיו של בלעם הוא מונה את אותן התכונות רק בצדן השני: עין – רעה, רוח – גבוהה, נפש – רחבה. כלומר, יש תכונה הנקראת עין, ובאותה תכונה אפשר להשתמש לטובה ולרעה. לבלעם אין עין שונה שהיא רעה, אלא שהוא השתמש בה לרעה, כשם שאין לו נפש שפלה, אלא שהוא השתמש בה בשפלות.

אף שורשה של העבודה הזרה נעוץ בנטיית האמונה שבאדם. דורות ראשונים סברו, כך מבאר הרמב"ם (הלכות עבודה זרה), כי רצון הקב"ה שבני אדם יכבדו את משרתיו הם השמש והירח והכוכבים, ולכן הם בנו להם מזבחות והיכלות ומקדשים והעלו קרבנות, ובמשך הזמן נשכח השם הנכבד והנורא, ונותרו רק יחידים כמו נח ושם ואברהם, עד שבא אברהם אבינו ולימד את כולם את יסוד האמונה האמיתית.

כאשר הרמב"ם מדבר על הדרגה הגבוהה בתשובה, הוא מציב שם את מה שמקובל להגדיר כ"תשובת המשקל", וכך נאמר: "כיצד? הרי שבא על אישה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו ובכוח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, הוא בעל תשובה גמורה", עד כאן לשונו. הגדרת בעל תשובה "גמורה" לפי דברים אלה היא כאשר משתמש באהבתו בכוחו, ובמדינה (כלומר, התנאים הסביבתיים) באותם כלים, דחפים ותנאים שבהם עשה את העבירה, את אותם כלים בדיוק הוא הופך לחיובי לעמוד כנגד יצרו. זוהי הגדרה של בעל תשובה גמורה, והסיבה כפי שציינו לעיל. אין שני סוגי כלים, כוח, דחף ותנאים, הם לשני הצדדים – גם לחיוב וגם לשלילה.

עשרה דברים ששאל אלכסנדר מוקדון

בין עשרה דברים ששאל אלכסנדר מוקדון מזקני הנגב (דף ל"ב ע"א מסכת תמיד), נמצאו השאלות הידועות לכל השונה את מסכת אבות: איזהו עשיר? השמח בחלקו. איזהו גיבור? הכובש את יצרו וכו’. והשאלה המתבקשת כמו מאליה: האם הכובש המוקדוני הגדול צריך לבוא ולשאול מזקני הנגב את השאלות הללו, האם לא יכול היה לשאול זאת מאחרים? יתירה מזו – מהו הקשר בין עשיר לשמח בחלקו? האם אפשר להגדיר אדם כזה כמאושר ולא כעשיר? זה נשמע מתאים יותר. ובנוסף, האם הכובש את יצרו ראוי לכנותו צדיק או חסיד או ירא שמים – מה לזה ולגבורה? והוסיף אלכסנדר לשאול: מה יעשה אדם ויחיה? והשיבוהו: ימית את עצמו. וגם על זה ראוי לשאול – ההמתה כאן אינה חיים אלא שלילת החיים, אז מדוע כינו זאת חיים?

אך העניין הוא אחד. "העושר" עניין אחד הוא, ואפשר להשיגו בשני פנים – או על דרך שהעולם מגדיר "בעל הון", או על אופן המוגדר על פי החכמה והעיון: השמח בחלקו. כלומר, בעל נפש נמוכה ושפלה ושאיפותיו קטנות ומצומצמות כך שכל מה שיש לו ממלא את שאיפותיו מזן אל זן. אין שתי הגדרות לעושר, אלא להיותו בעל הון העונה על שאיפותיו ודחפיו, ומצד החכמה והמוסר הוא השמח והמסתפק במה שיש לו.

כך הוא הדבר לגבי הגבורה. ביכולתו של האדם להכניע את המתנגדים אליו ושואפים להדיחו או להפילו וכדומה, ומאידך בהכנעת יצרו וכיבושו ממילא מתבטלים כל המתנגדים הנלחמים בו, וזוהי הגבורה האמיתית. אין שני סוגי גבורה, יש גבורה אחת בעלת שני פנים.

אין גם שני סוגי חיים. יש אחד בעל שני צדדים, והחייאת העצמיות על פי המבט התורני הוא המיתה, או המתת העצמיות המאפשרת לבעליה לחיות בלי מכשולי החיים ומעצוריו.

בהגדרת הכובש את יצרו ביקש לבטא באיזה "כלים" הוא צריך להשתמש כדי לכבוש, ולכן לא דיברו על צדיק או חסיד וירא שמים, אלא על כובש, שהוא הגיבור – המתגבר בכל מקום.

(באדיבות "עת לחשוב" כתב עת לחשיבה יהודית)

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה