על תספורת ואחריות

כאשר חבר של בעלי החליט להיות שוחט, מישהו שאל אותו - למה שלא תיכנס לעסקים המשפחתיים במקום?. "לפחות במקצוע הזה אתה יודע מי השוחט ומי הנשחט. בעסקים אתה אף פעם לא יכול לדעת", השיב.

5 דק' קריאה

דבורה שפירא

פורסם בתאריך 10.05.09

לכבוד החלאקה של נכדי, התספורת הראשונה שלו, החלטנו כל המשפחה לנסוע לצפת ולעשות שם את השבת, כך נהיה קרובים למירון ולחגיגות ל"ג בעומר. בתי ארגנה את כל הסידורים הנלווים, החל מהשכרת חדר בדירה עם מספיק מקומות שינה לכולנו בעיר העתיקה של צפת, לא רחוק מבית המדרש של ברסלב בצפת, עם מטבח קטן ומיזוג אוויר. בעל הדירה, בכל אופן, לא אמר לנו שהוא השכיר את שאר שבעת החדרים לבנות מדרשיה, ושהן יאכלו ו'יסתובבו' בשטח המשותף הסמוך לחדר השינה/מטבח/סלון שלנו.

בעלי ואני, בני, כלתי ובתם בת שש החודשים, הגענו למקום בשעות הצהריים המוקדמות, מספר שעות לפני שבתי ובעלה ובנם בן השלוש, זה שיזכה לתספורת ביום ראשון, ל"ג בעומר, הגיעו. ברגע שגיליתי שנבלה את הסופשבוע במעון הבנות, ידעתי שמשהו צריך להיעשות! מצד אחד, לבנות החמודות הללו יש את הזכות המלאה ליהנות – דבר שכולל בתוכו המון שירים וריקודים, וזה, כמובן, יקרה בדיוק ליד חדר השינה/מטבח/סלון שלנו! מצד שני, החתן שלנו אדם ירא שמים והוא ירגיש מאוד לא בנוח (בלשון המעטה) בזמן שהבנות ישירו במשך כל הלילה, ולמרות שהן ישירו בקבוצה ולא נוכל לזהות מי מהן שרה, מבחינה הלכתית לא תהיה עם זה בעיה.

משהו היה צריך להיעשות.

יש לי חברה שגרה בצפת. איכשהו מצאתי את דרכי ברחובות העיר הציורית לדירת הסטודיו שלה, קומבינה של חדר אחד שמכיל חדר שינה, סלון ומטבח הממוקם בעיר הישנה, וסיפרתי לה את כל הסיפור. היא דיברה עם אחת מחברותיה, פרופסור בגמלאות שגרה לבד, והאחרונה הסכימה שהחתן שלי ישהה בביתה, והיא וחברתי, יחד עם עוד מספר נשים רווקות, יעשו "מסיבת פיג'מות", ישנו בשקי שינה בחדר שינה/סלון/ומטבח – הקומבינה של חברתי.

היה צריך להיעשות – ונעשה, תודה לא-ל.

שבת בבוקר. האישה שהסכימה לפנות את דירתה, הייתה צריכה משהו מה"מטבח" של ביתה. מכיוון שהיה לי את המפתח היחיד, הצטרפתי אליה.

בזמן שצעדנו בשביל התלול והבוגדני לביתה (כלומר לקומבינה של חדר שינה/מטבח/סלון), היא החלה לספר לי על הקשיים איתם היא מתמודדת בתקופה האחרונה. "הבת שלי לא הייתה צריכה ללכת לבית הספר הזה", היא הסבירה. "עשיתי את כל הסידורים, הכל היה מוכן, היא הייתה אמורה להיות כאן, בישראל, אתי, לא בארצות הברית, כל כך רחוקה ממני…"

"זה באמת קשה להיות רחוק מאדם שכל כך יקר לך ושאתה אוהב אותו", ניסיתי לנחם אותה בצערה. ואז המשכתי עם הצדקנות שלי, "אבל למרות שזה תלוי בנו ועלינו לעשות כל דבר אפשרי כדי שדברים יתנהלו כשורה, לפעמים זה פשוט לא קורה. אנחנו פשוט צריכים לקבל את זה".

צבועה! מי אני שאטיף? אני, הצדיקה הגדולה?

לפני שבוע קיבלתי מכתב מסוכן הספרים שלי. 300 עותקים מהספר שכתבתי – "לחצות את גשר הזהב" – נהרסו במשלוח. הוא הגיש תביעה לחברת הביטוח, שהסכימה לפצות אותו על הנזק במחיר של 0.75$ על כל 500 גרם ספרים (פיצוי לפי משקל). ואז, מבלי לחשוב פעמיים, הוא העביר לחברה את הספרים כדי שהם "יבדקו את הנזק שנגרם" לספרים, מבלי להבין שכשהוא עושה זאת הוא בעצם נותן להם בעלות על הספרים. בתמורה, חברת הביטוח שלחה לו צ'ק בסכום של כמה מאות דולרים (הספרים היקרים שלי ב-0.75$ ל-500 גרם? אני משלמת יותר על עגבניות!). ואז, כדי לזרות עוד מלח על הפצעים, חברת הביטוח מכרה את הספרים לחברה נוספת, שניסתה למכור את הספרים בחנויות ספרים במחיר נמוך יותר מהמחיר של הספר. "לא רק שזה יקצץ את המכירות", הסביר הסוכן, "אך מכיוון שאנו המפיצים היחידים, החנויות יחזירו את העותקים הפגומים ויבקשו החזר כספי מלא. כדי למזער את הנזק שלנו (???), אני (הוא התכוון אלי, כי אני משלמת על זה) אקנה את הספרים שניזוקו בחזרה במחיר של 1.50$ לכל ספר, כפול ארבע מהמחיר שחברת הביטוח הציעה כפיצוי".

רתחתי.

רתחתי על חברת ההובלות שגרמה נזק לספרים שלי וסירבה לקבל אחריות על הנזק, רתחתי על הסוכן שלי שבלי לחשוב בכלל העביר את הספרים לחברת הביטוח כדי ש"יבדקו" את הנזק, ושהם בעצם ינסו להוריד מהמחיר של הפיצוי ואני היא זאת שתצטרך לשלם על הטעות, ורתחתי על המוציא לאור הישראלי שהעביר את המשלוח ולא ביטח כראוי את הספרים. הייתה זאת שרשרת טעויות שבה אף אחד לא לקח אחריות, ומצד שני האחריות הייתה של כולם.

המחשבות שלי הופנו לחברה החדשה שהכרתי לא מזמן. בצדקניות המשכתי לומר לה, "הפני זאת להשם. התפללי אליו, עשי כל מה שביכולתך כדי לתקן את המצב", ובדיוק כשהמילים יצאו מפי, תהיתי כיצד אני, שבפשטות הפכתי את כל העולם כדי לתקן שרשרת טעויות וחוסר אחריות, יכולה לדבר בכזאת צדקנות. האם אני באמת כזאת צדקנית, טהורה יותר? מי אני בכלל שאדבר על ביטחון וקבלת הדברים באמונה, בזמן שאני כל כך זועמת על חוסר הצדק שנעשה? איך למישהו בכלל יש את החוצפה לגרום נזק לרכוש שלי ולא לשלם על זה?

דמעות החלו למלא את עיניה של האישה. "אבל אני רוצה את הבת שלי כאן, אתי, בישראל. השתדלתי כל כך קשה שזה יקרה, והתפללתי אל השם בלי סוף שהיא תהיה כאן. אני מתגעגעת אליה, ואני רוצה אותה כאן, אתי".

חייכתי במתיקות והמשכתי (מצחיק להיות צדיקה), "התפללי על טובת הבת שלך, לא על מה שאת רוצה. את רוצה שהבת שלך תהיה איתך, אבל מי אמר שזה הדבר הטוב ביותר בשבילה? (צבועה!) איננו יכולים להבין את דרכיו של השם (מי אני בכלל שאומר זאת?) ואף פעם אנחנו לא יכולים לדעת מהו הדבר הטוב ביותר בשבילנו או בשביל משפחתנו. את רוצה שהבת שלך תהיה איתך כאן, בישראל, אבל אולי באמת היא צריכה להיות שם?… עשית כל שביכולתך, עכשיו הפני זאת לבוראך והרפי מזה".

צבועה!

כך סיימנו את השיחה. חזרתי למשפחתי, והיא חזרה לבית חברותיה.

ביום שלמחרת היינו אמורים לעזוב את צפת לכיוון מירון בשעה שבע בבוקר, לפני שיהיה חם מאוד.

למירון הגענו אחרי השעה שתיים-עשרה. החום היה בלתי נסבל, והקהל היה בלתי אפשרי. החתן שלי, בעלי והילד בן השלוש עלו במהירות למעלה, בזמן שבתי ואני עלינו באיטיות לציונו של רבי שמעון בר יוחאי, אבל נעצרנו בגלל שריפה ספונטאנית שפרצה במקום. איכשהו הצלחנו לעקוף את האש, אבל אמבולנס שהיה במקום חסם את הדרך למקום בו הילד יסתפר. חשבנו שמצאנו איזו דרך כדי לעקוף את האמבולנס, אבל סיימנו בדיוק בנקודה בה התחלנו.

בתי צעדה כשהיא דוחפת עגלת תינוק ופעוט לצידה. אני נגררתי אחריה, הוזה מעט מהשילוב של חום בלתי נסבל וחוסר נוזלים. ראינו לצד הדרך כמה עצים ודשא. היה זה הקמפוס של ישיבת בני עקיבא, מקום מושלם לנוח, להאכיל את התינוקות ולשתות משהו, בתקווה שנמצא.

אבל למרות שעלינו לעשות כל מה שביכולתנו כדי שדברים יתנהלו כשורה, לפעמים זה פשוט לא קורה. עלינו לקבל זאת. הפני זאת אל השם. התפללי אליו…

מי אני בכלל שאומר את המילים הללו?

ברגע שהיינו מוכנות לעזוב את הקמפוס של בני עקיבא ולהגיע למקום שבעלי וחתני ירקדו, כשהם נושאים את נכדי על הכתפיים, מישהו נעל את השערים של הכניסה הראשית. יכולנו להתכופף מתחת לשער ולעבור, אבל לא העגלה.

אחרי חצי שעה בה כיתתנו רגלינו, עלינו וירדנו בכל המדרגות שהיו שם, ואז, דרך שביל צר מאוד הצלחנו למצוא את השביל האחורי שהוביל אותנו אל מחוץ לקמפוס של הישיבה, הישר לתחתית ההר, הרחק מהמקום בו הגברים ירקדו עם הנכד שלי.

בשלב הזה ויתרתי והחלטתי לחזור הביתה (אבל וידאתי תחילה שמישהו יעזור לבת שלי עם שני התינוקות שלה). הרגשתי נורא. נסעתי מרחק כה גדול, בזבזתי זמן רב, הוצאתי הרבה כסף כדי לזכות להתפלל בקברו של הצדיק ולשמוח בשמחת החלאקה של הנכד שלי, ובסוף לא הצלחתי.

מספר שעות לאחר שהגעתי הביתה, זינקתי לתוך המקלחת ואחר כך זרקתי את עצמי על המיטה, כשאני מותשת. הייתי סחוטה פיזית ונפשית, ומרירה מכך שאני רציתי, אני הזזתי שמים וארץ, ואני נכשלתי…

… אבל למרות שעלינו לעשות כל מה שביכולתנו כדי שדברים יתנהלו כשורה, לפעמים זה פשוט לא קורה. עלינו לקבל זאת…

איזו צביעות!

מספר ימים לאחר מכן, ישבתי ליד שולחן העבודה שלי וערכתי את מאמרו של הרב יעקב מאיר שכטר. ואז, המילים, כך זה היה נראה, פשוט קפצו עלי מתוך המאמר:

"השאלה היא לא כמה קשוחים אנו יכולים להיות בעסקים, אלא כמה קשוחים אנו יכולים להיות עם עצמנו. האם נגלה סבלנות ונמחל גם בזמן שאנשים מתנהגים אלינו בצורה לא הוגנת? האם אנו מוכנים לוותר על השליטה והציפיות כאשר דברים לא קורים כפי שאנו רוצים? האם אנו מסוגלים לקבל את כל זה באהבה, מתוך הבנה שזה לטובתנו הנצחית? אלה הם ה"עסקים" האמיתיים של החיים. מכיוון שרק כך נוכל לתקן את נשמותינו, ואת כל העולמות התלויים בנו".

לא היה זה צירוף מקרים שקראתי את המילים האלה, בזמן שכל כך הייתי זקוקה לשמוע אותן.

"בסדר!" כמעט שצרחתי על מסך המחשב. "אעשה את מה שאני צריכה לעשות, אמחה על חוסר האחריות, אתעקש לקבל פיצוי הולם, אבל אם זה לא ילך בדרך שלי, אז אצטרך לקבל גם את זה, באהבה. זה לטובתי הנצחית".

אה, ודרך אגב, הנהגנו מנהג חדש בבית שלנו. במקום להצטרף לילדים למירון, מעכשיו ואילך, הנסיכים הקטנים שלנו יחזרו אחרי החאלקה הישר לביתם של סבא וסבתא שפירא, ויקבלו, כן גם ההורים שלהם, גלידה, עוגה והרבה שתייה קרה.

כתבו לנו מה דעתכם!

1. גליה

ז' אייר התשע"א

5/11/2011

מאמר מאוד יפה! באמת יפה, תודה רבה! האמת היא שהצדקנות הזאת היא לא רק אצלך, אלא כמעט אצל כולם. איכשהו תמיד כשאני זקוקה לכתף תומכת מחברה, היא מתחילה להטיף לי... הסברתי לה פעם, שכתוב בפרקי אבות - אל תנחם אדם כשמתו מוטל לפניו. במילים אחרות, אם יש לך חבר שחווה נסיון קשה, אל תנסה לנחם אותו, אלא תבין לליבו בשלב ראשון. אבל כשאני מנסה להסביר זאת לחברותיי הצדיקות, הן פשוט לא מבינות וטוענות שאסור לעשות כזה דבר בכלל. נראה לי שזה מאוד קשור לדרך של ברסלב, אבל אנשים חייבים להפנים שהתוכחות האלו הם קודם כל לעצמם ולא לאחרים.

2. גליה

ז' אייר התשע"א

5/11/2011

באמת יפה, תודה רבה! האמת היא שהצדקנות הזאת היא לא רק אצלך, אלא כמעט אצל כולם. איכשהו תמיד כשאני זקוקה לכתף תומכת מחברה, היא מתחילה להטיף לי... הסברתי לה פעם, שכתוב בפרקי אבות - אל תנחם אדם כשמתו מוטל לפניו. במילים אחרות, אם יש לך חבר שחווה נסיון קשה, אל תנסה לנחם אותו, אלא תבין לליבו בשלב ראשון. אבל כשאני מנסה להסביר זאת לחברותיי הצדיקות, הן פשוט לא מבינות וטוענות שאסור לעשות כזה דבר בכלל. נראה לי שזה מאוד קשור לדרך של ברסלב, אבל אנשים חייבים להפנים שהתוכחות האלו הם קודם כל לעצמם ולא לאחרים.

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

ארץ ישראל הקטנטונת שלנו סובלת מרשימה ארוכה של מכאובים, מבית ומחוץ. האחדות של ל"ג בעומר, משככת את הכאב הלאומי שלנו. דבר זה בלבד הוא סיבה למסיבה!

Featured Products