ארץ הרחמים

לא הבנתי, ועדיין אינני מבין, מעבר
לאיזה שהוא טיעון ערכי, איך אפשר
לעזוב ארץ, אנשים, ופירות כל כך
יפים וטעימים, ולרעות בשדות זרים
תפלים ומשעממים כל כך?

בתקופות המדוברות, רעייתי ואני תכננו לנסוע לסקנדינביות, ולהגיע צפונה עד כמה שאפשר.

שמחנו מאוד על הנסיעה הזאת. אצל רעייתי זו הייתה הגשמת חלום ישן. השקט, השלווה, קור הרוח, האיפוק והסגירות, המיוחסים לאנשי הצפון כתכונות אופייניות, הילכו עליה קסם רב.

אני, שמחתי בגלל עצם החידוש. שמות כמו פיורדים, נורווגיה, קוטב צפוני, טרולים, שטוקהולם, פריגנט, יערות הצפון והדוב הלבן, צלצלו באוזניי.

אלא שקרה דבר מוזר.

בדרך אל המטוס עוד התרוננתי משמחה על הטיול הצפוי. במטוס עצמו לא נתתי דעתי על מצב רוחי – חלק מהזמן ישנתי, חלק מהזמן קראתי. אבל כשיצאתי משדה התעופה של אמסטרדם אל רחובותיה, נתקפתי בהרגשת ניכור ואי שייכות עזים ביותר, שמעולם לא הופיע לפני כן בנסיעות קודמות לחו"ל. שום חידוש בנוף או במקומות הביקור לא עקר את ההרגשה הזאת.

"מה אני מחפש פה?! הרי בעצם זה בכלל לא מעניין אותי, מה כל זה נוגע לי?!"…

חשבתי, שככל שנגיע יותר צפונה תיעקר תחושת התפלות מן הטיול, לנוכח נופים קדומים ופראיים.

אבל זה לא קרה.

הסתכלתי בפיורדים הנורווגיים מגבהים נישאים של הררי עד. והסתכלתי בהרים כשאני משייט על פני המים הכחולים-כהים והצלולים של הפיורדים, ולא ראיתי שום הבדל, בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה. אותו חוסר הטעם כמו במאכלים הדשנים שלהם – הכל חסר מלח ופלפל. כמו האנשים.

אולי באותו טיול נחקק במוחי ביטוי שבשבילי מאפיין את ארץ ישראל: "ארץ הרחמים". אין בה הרים משוננים אדירים, ואין בה עמקים רחבי ידיים, אוגרי אדמה שחורה דשנה. היא אינה שוקקת מים ואינה שחונה. בקיצור, היא איננה מאופיינת על ידי תכונה מסוימת ואינה חסרה כלום. כמעט כל נופיה ממוצעים. יש בה עמקים והרים. שפלות ונחלים, ים ומדבריות ואדמה פורייה, גבעות וכרים. בקיצור, כמעט כל הנופים האפשריים, כשהם מתמזגים זה בזה, וגבולותיהם מטשטשים זה בתוך זה, ואף אחד לא בולט על חשבון חברו.

המקום היחידי השונה באופן דרמטי הוא נופה של סדום. אבל זה בגלל ששום מקום אחר לא הוכה כמו זה.

ואם אני טועה, ההבדלים הם יותר דרמטיים ממה שאני מתאר, אז מזג האוויר ודאי מטשטש את כל הגבולות החריפים בין העונות. החורפים מלאים ימי שמש, ואין חודשים ארוכים של רקיע אטום הנפרש מעל הראשים.

בקיצור, מידת הרחמים שולטת. שום דבר לא יותר מדי.

ומעל הכל – הארץ שייכת לי ואני שייך אליה. אכפת לי שם מהכל. שם אני חי, כי אני מעורה בכל. כאן בחו"ל הרגשתי מת. כי לא השתייכתי לכלום.

בקיצור, הכמיהה לחזור הביתה הפכה לעינוי. הצלחתי להפוך את הטיול לגיהינום גם לגבי רעייתי, עד שהיא הסכימה בשמחה לקטוע אותו ולחזור. כשחזרנו לאובך הרדוד של לוד ביום חצי חמסיני לח ודביק, כמעט והתנפלתי על האספלט המזיע של המסלול.

אני מספר את כל זה לא רק משום שהיום אני יודע שאין "סתם מקרים", ולא רק משום שלגבי הרגשתי שלי, תחילת חזרתי בתשובה נעוצה במסע האמור לחו"ל, אף על פי שאז אפילו לא חלמתי על זה. אלא גם, ובעיקר, משום שמאז ועד היום חזרתי ותמהתי במה זכינו, אני ומשפחתי, להדבק בחיים של אמת.

ובכן, יתכן מאוד שאני משתעשע באשליה, אבל התשובה היחידה שעולה שוב ושוב במוחי היא, אולי משום שבכמה הזדמנויות זכיתי לעשות פומבי לשבחי הארץ.

בתוכניות שהיו לי בגלי צה"ל – אחד הנושאים שחזרו על עצמם ללא הרף, היה עניין הירידה או טיולי "הכמה שנים לחו"ל ואז אולי נחזור…"

לא הבנתי, ועדיין אינני מבין, מעבר לאיזה שהוא טיעון ערכי, איך אפשר לעזוב ארץ, אנשים, ופירות כל כך יפים וטעימים, ולרעות בשדות זרים תפלים ומשעממים כל כך?

אין לך ארץ בעולם שפירותיה מגוונים וטעימים כפירות הארץ, אותו דבר אמור לגבי בני האדם. וזה עוד לפני פטריוטיזם וערכים. סתם לפתוח את העיניים ולראות. האם באמת חלינו עד כדי כך שאפילו החיך כבר לא מרגיש בטעם?….

(באדיבות "עת לחשוב" מתוך הספר "ובחרת בחיים")