ילדה מתנה

הקב"ה בטח חשב, איזו מתנה
הוא יכול להעניק לי לקראת יום
הולדתי ה-39, והחליט שרות
היא המתנה הנפלאה ביותר
עבורי, היא פשוט ילדה-מתנה…

ביום הראשון לכיתה א’ ליוו את רות הקטנה אבא דוד ואמא חנה. הם ערכו היכרות עם המחנכת והשתתפו בפעילות יחד עם שאר ההורים. הוריה של רות, כמו כל ההורים, התרגשו מאוד. דבר אחד, בכל זאת, משך את עיני שאר המשתתפים – רות הייתה ילדה שחומת עור ממוצא אתיופי ואילו הוריה בהירים. מה הביא את חנה ודוד לרצות לאמץ ילדה? איך קיבלה החברה סביבם את העובדה שאחד מילדיהם הוא ממוצא אתיופי, ואיך הגיבו יתר ילדיהם על האחות הלא שגרתית שהצטרפה לפתע למעונם?

"אימצנו את רות כשעוד הייתה תינוקת קטנטנה" מסבירה האם. "אמה הביולוגית היא צעירה אתיופית שלא הייתה מסוגלת לגדל אותה בכוחות עצמה. היא נטשה אותה מיד לאחר הלידה ואנחנו קיבלנו אותה למשפחתנו באהבה רבה, ללא היסוס ובזרועות פתוחות".

האם העובדה שמדובר בתינוקת אתיופית לא הרתיעה אתכם, הרי זה הופך את תהליך האימוץ למורכב הרבה יותר?

"כשקיבלנו את ההחלטה לאמץ אותה צבע העור לא שינה אצלנו דבר. לא הייתה לנו שום דילמה בעניין. בעבורנו רות הפכה מיד לבת. זה נכון שהסביבה קצת יותר בוחנת ובודקת, אבל אותנו זה לא מעניין", חנה שותקת לרגע וממשיכה, "יש אנשים חסרי טאקט אבל אנחנו מתמודדים עם זה בטבעיות ביחד עם הילדה. לפני כמה חודשים רות לא הרגישה טוב והלכנו איתה לחדר מיון. האחות שאלה אותי לפני רות מה אני בשביל הילדה, ואני עניתי בצורה חד משמעית ‘מה זאת אומרת, אני אמא שלה!’. כשאנחנו הולכים ברחוב יכולים לפנות אליי אנשים שאני לא מכירה ולשאול ‘תגידי בעלך אתיופי?’ או ‘איך זה יכול להיות שיש לך ילדה כהה כל כך?’ והכל לפני הילדה ללא כל מחשבה. למזלי רות ילדה נבונה ומתמודדת בבגרות עם כל התופעות הללו".

התינוקת מחכה לבית

חנה, 45, מרצה ללשון באוניברסיטת תל אביב ודוד, 51, הגישו את בקשתם לאימוץ לאחר לידת בתם החמישית לפני כשמונה שנים. חנה מצידה, מעידה על רצון פנימי לאמץ ילד כבר מגיל צעיר, רצון שהלך והתגבר לאחר שהבינה כי לא תוכל ללדת עוד ילדים משלה.

"כבר כילדה הכרזתי שאני רוצה לאמץ ילד. לא הכרתי באופן אישי ילד מאומץ אבל הייתה לי החלטה שזה דבר שבאחד הימים אני עוד אגשים. כמה שנים מאוחר יותר הלכתי ביחד עם בעלי לבקר אחיינית שעשתה שירות לאומי ב’בית הילד’ והביקור שם השאיר בי רושם גדול. ראיתי ילדים, פרחים, שגדלים ללא בית חם משלהם. עם כל ההשקעה של אנשי הצוות הרי לא מדובר במקום טבעי לגדול בו. ילד צריך בית נורמאלי עם אבא ואמא ופינה חמה ובטוחה משלו. דבר נוסף שהוביל אותנו להחלטה לאמץ היו ההריונות הקשים שעברתי. כתוצאה מאיזו בעיה לבבית שאני סובלת ממנה, בכל הריון הייתי שוכבת במשך חודשים, מנוטרלת, לשמירת הריון. לאחר הלידות אושפזתי ביחידה לטיפול נמרץ עקב מצוקה נשימתית והוכרתי על ידי הרופאים כחולה כרונית. ההריונות שלי היו מאוד טראומתיים עבורי ועבור המשפחה ולאחר הלידה של בתי החמישית הבנתי בכאב, שאין לי אפשרות להרות שוב. הבנתי שהפרק של הריונות מגיע לסיומו ובאופן די טבעי עברנו לשלב האימוץ. כך פנינו, דוד ואני, לשירות למען הילד בבקשה לאימוץ".

לאחר הגשת בקשתם לאימוץ הופנו בני הזוג בלך ושוב בין אנשי מקצוע ומומחים רפואיים שערכו להם מבדקים מפרכים. לחנה עשו בדיקות מקיפות בעקבות עברה הרפואי והמסר שהועבר לבני הזוג – שסיכויים לזכות באימוץ הוא קלוש ביותר. עקב כך החליטו בני הזוג לא לספר על רצונם לבני משפחתם ולגנוז בצער את חלומם לאימוץ ילד.

לפני כשש שנים, יום לאחר יום הכיפורים, נסעה חנה למשרדי האוניברסיטה להגשת ציונים ובעלה המתין לה ברכב. לאחר כרבע שעה חזרה לרכב וראתה את בעלה בוכה. בהתרגשות רבה הוא סיפר שכרגע התקשרו מהשירות למען הילד לבשר להם שבקשתם, שהוגשה שנה וחצי קודם לכן, אושרה ועליהם להחליט במהירות על אפשרות אימוץ של תינוקת אתיופית המחפשת בית חם.

ילדה-מתנה

"הייתי בשוק. לא האמנתי למשמע אוזניי", משחזרת חנה את הרגעים הראשונים לאחר שסופר לה על אפשרות האימוץ", הרי טרטרו אותנו בין מומחים ושידרו לנו כל הזמן שחבל לנו על הזמן ושהסיכוי שנקבל ילד לאימוץ הוא אפסי ואז, בלי שום הכנה מוקדמת מודיעים לנו שתינוקת מתוקה מחכה רק לנו".

מה הרגשתם באותם רגעים?

"התרגשנו מאוד. היה ברור לנו שאנחנו הולכים על זה. מיד כשאחזתי בה בפעם הראשונה התאהבתי בה. הרגשתי תיכף ומיד שהיא הבת שלי. נפשי נקשרה בנפשה".

ואיך הגיבו הילדים לאחותם החדשה?

"האמת שבהתחלה זה היה שוק לכל בני המשפחה", היא נאנחת, "באופן נורמאלי מתכוננים להצטרפותו של תינוק חדש למשפחה במהלך כל חודשי ההיריון, אבל כאן קיבלנו את רות כמעט באופן מיידי ללא שום זמן לעיכול העניין. חוץ מזה, הרי לא סיפרנו לפני כן לילדים שום דבר על הרצון לאמץ וזו הייתה עבורם הפתעה גמורה. הבן הבכור הגיע הביתה וכשהראיתי לו את רות התינוקת הוא אמר לי ‘אמא, אני לא מסוגל להתמודד עם זה’, ואני כיבדתי את זה. בת אחרת שלי הייתה צריכה להפנים את זה שיש לה אחות אתיופית. היא הייתה אומרת לי ‘אני מתביישת לצאת לרחוב עם המשפחה שלי. איזו משפחה מוזרה יש לי. אח אחד ג’ינג’י ואחות אחרת אתיופית’. הילדים עברו תהליך ארוך וטבעי של עיכול וקבלה והיום יש ביניהם אהבה ענקית. ב"ה, אני יכולה לומר שרות הביאה המון שמחה למשפחה".

מלבד בני המשפחה נאלצת גם רות הקטנה להתמודד מידי יום עם ניסיון השתלבותה בחבר החדשה, ועם הידיעה שאמה הביולוגית בחרה שלא לגדל אותה והחליטה למוסרה לאימוץ.

"זה לא פשוט לדעת שאמא שלה הביולוגית לא רצתה בה. היא שואלת אותי ‘למה היא לא יכולה לגדל אותי?’, ‘למה היא וויתרה עליי?’ – זה מעורר בה כאב וזה טבעי. אנחנו בהחלט מבינים אותה ונותנים מקום לאמא שלה. אנחנו מסבירים לרות שלמרות שאמה הביולוגית לא מגדלת אותה היא בכל זאת אוהבת אותה. כשרות תגיע לגיל 18 היא תוכל לפתוח את תיק האימוץ שלה ולנסות ולהכיר את אמה. אני חושבת שזה מאוד יעזור לה".

"כבר בגיל ארבע ישבתי עם רות והקראתי לה את הספר ‘מיכל באה מהלב’ המספר על ילדה מאומצת", נזכרת חנה. "היא ביקשה שאספר לה את הסיפור שוב ושוב ואז הסברתי לה מה פשר המילה מאומצת. אני רואה באותו יום נקודת ציון בו רות הפנימה את האימוץ ואת היותה חלק בלתי נפרד מאיתנו".

מגיל צעיר מאוד דיברתם עם רות על האימוץ?

"בהחלט. היום הגישה היא לדבר פתוח על הכל. אנחנו מניחים על השולחן הכל ולא מסתירים ממנה דבר, וכך היא יכולה להתמודד עם הדברים בצורה יותר בטוחה ולא מאיימת. רות היא ילדה מלאת שמחת חיים שאוהבת לשיר ולרקוד ואני כל כך שמחה שזכינו בה. יום ההולדת שלי חל בערב יום הכיפורים ואני חוזרת ואומרת לרות שהקב"ה בטח חשב, איזו מתנה הוא יכול להעניק לה לקראת יום הולדתה ה-39, והחליט שרות היא המתנה הנפלאה ביותר עבורי, היא פשוט ילדה-מתנה".

(באדיבות שבועון מעייני הישועה)