הגיע זמן המפגש

רגע המפגש הגיע ורק זה מה
שהיה חסר לו. בושות! איך מעז
אותו משוגע לרוץ לקראתו ועוד
לקרוא לו? אבל החכם זוכר לו את
אהבת הנעורים שהייתה ביניהם…

בגן החכמה – פרק 43

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

כל זה היה דרכי התם ועתה נחזור לעניין ראשון: בתוך כך נעשה רעש, שהחכם הנ"ל נוסע ובא לכאן בגדולה וחכמה גדולה, ורץ התם גם כן לקראתו בשמחה גדולה, והיה אומר לאשתו: תן לי מהר היופא, אלך לקראת חברי ידידי לראותו ונתנה לו הפעלץ, והיה רץ לקראתו. והחכם היה נוסע בעגלות צב בגדולה ובא לקראתו התם הזה והיה שואל בשלומו באהבה ובשמחה: אחי חביבי! מה אתה עושה? ברוך המקום שהביאך, ואני זוכה לראותך!…

כאן אנו רואים ביטוי גלוי לטוב ליבו של התם ולעין הטובה שלו כלפי הזולת, כאשר הוא שמח בחברו שמחה גדולה ושואל לשלומו עם המון אהבה, בלי שום צרות עין או קנאה בצלחתו, בעושרו ובמעמדו, למרות שהוא חי חיי עניות ולא מצליח במשלוח ידו וכל כולו מלא בחסרונות. מהתנהגות זו אנו למדים כי אדם השמח בחלקו זוכה על ידי זה לכל שאר המידות הטובות ואין שמחתו נשארת בד’ אמותיו, אלא שופעת ומתפשטת לאהוב את הזולת ולשמח את הבריות ולשמוח בהצלחתם באמת.

מידת "השמח בחלקו" משמעה, שאדם שמח באמת בכל החסרונות שלו מכיוון שהוא מאמין ש"זה מעשה שלי וזה מעשה שלו", ומאמין גם שהוא נמצא על מסלול חייו. ממילא מובן מדוע הצלחתו של החכם לא גרעה מאומה משמחתו של התם. שהרי, לכתחילה התם לא לקח בחשבון עניין זה – להיות מוצלח יותר מאחרים כדי לשמוח, כל שכן שאינו מפריע לאחרים המצליחים יותר ממנו. אדרבה, הוא שמח בהצלחה של כולם. הוא שלם עם עצמו. הוא פשוט שמח בחלקו.

רק אדם השמח בחלקו הוא אדם בעל עין טובה. רק הוא יכול לשמוח בהצלחת חברו מבלי לקנא בו כהוא זה. לאדם שלא שמח בחלקו הצלחת חברו פשוט כואבת לו. הוא מרגיש שמשהו לא בסדר אצלו לכן הוא גם לא שמח בעצמו, קל וחומר אם רואה אדם מוצלח יותר ממנו שזה שובר אותו עוד יותר. כמובן שהסתכלות כזו מטעה את האדם מן האמת האומרת, שלכל אדם יש את המסלול המיוחד והשליחות המיוחדת שלו בעולם. אין מקום להשוואות! לא מצד ההצלחה ולא מצד חוסר ההצלחה. כאשר אדם טועה באמת זו, ממילא יש לו עין רעה על הצלחתם של הבריות כולן.

ושוב אנו מגיעים לנקודה שכל אדם צריך לחפש את עצמו, את השמחה שלו. כי אם יתלה את שמחתו בגורם חיצוני, כגון מחפץ או מישהו, לעולם לא יהיה שמח. אולם, אם ימצא את השמחה בתוכו, עם עצמו כפי שהוא על כל חסרונותיו, רק אז יהיה שמח באמת.

הזוהר הקדוש אומר (פרשת במדבר), שכאשר אדם מברך את חברו בלב שלם הוא הראשון שמקבל את הברכות שבירך את חברו. אולם אם, חס ושלום, אין ליבו שלם והוא מברך אותו מן השפה אל החוץ, הוא נענש על כך. רק אדם ששמח בחלקו באמת יכול לקיים את מאמר הזוהר הנ"ל ולברך את חבריו בלב שלם, בלי להרגיש שום עקצוץ של קנאה. מדוע? כי טוב לו בנשמה והוא רוצה שלכולם יהיה טוב.

זהו התם. לו יש עין טובה על הצלחת החכם. הוא אוהב אותו באמת. הוא יכול לברך אותו בלב שלם: "אחי אהובי ברוך המקום שהביאך…". אבל אדם שלא שמח בחלקו אסור לו לברך את חברו, אלא אם כן יוסיף דבר שיבטל את ההשפעה של עינו הרעה, כגון: ‘בלי עין הרע’, והעיקר שיתפלל ויבקש מהבורא שיזכה אותו לשמוח באמת בהצלחת חברו.

וזה הכלל: אדם שמאמין שיש עליו השגחה מדויקת! יודע שהכל טוב. הוא יודע שכל המציאות שלו מדויקת, לכן הוא שמח בחלקו. כמובן שיש לו עין טובה ולב טוב כלפי אחרים, מכיוון שטוב לו עם עצמו.

והחכם הנ"ל גם כל העולם היה בעיניו כלא כנ"ל, מכל שכן איש כזה, שנדמה למשוגע, אך אף על פי כן, מחמת אהבת נעורים הגדולה שהיה ביניהם היה מקרבו, ונסע עמו לתוך העיר…

החכם – שהגיע לגדולה עצומה עד שהחזיק עצמו כאדם הכי מוצלח בעולם וכל בני העולם בעיניו כלא, קל וחומר התם שאף בעיני בני אדם רגילים נדמה למשוגע – רואה פתאום את התם רץ לקראתו ומדבר אתו! רק זה מה שהיה חסר לו. בושות! אך למרות זאת, הוא זוכר לו את אהבת הנעורים שהייתה ביניהם ומקרב אותו. זו נקודת הזכות שבגינה יינצל מרדת שחת, כפי שנראה בהמשך.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)