מרוץ נגד הזמן

המרוץ נגד הזמן התחיל. ההכנות
לטיסה בעיצומן כשלפתע בעלי החליט
שזה הזמן לעבור דירה. זה הזמן??
עכשיו? כשאני מתכוננת לטיסה? נשמתי
עמוק, הסתכלתי לשמים ואמרתי…

מסע אל האמת הפנימית – חלק 3

בעקבות רצון עז, הרגשה פנימית לא מובנת לטוס לאומן, לרבי נחמן הצדיק, כל הדרכים הובילו אותי לשם. הרגשתי כיצד השם מצרף מחשבה טובה למעשה. כזכור, פוטרתי מהעבודה, קיבלתי את הסכמתו המבורכת של בעלי לטיסה, עברתי את המניעה הכלכלית ורכשתי כרטיס טיסה למרות כל הקשיים. אבל היום, 48 שעות לפני הטיסה, על פניו זה נראה לי החלק הקל של כל ההכנה לאומן.

מטרת הנסיעה שלי היא ההזדמנות להתנתק ממרוץ החיים, לספוג רוחניות ולהתפלל כמה שיותר ללא בקשה מסוימת מרבינו. פשוט רציתי לטוס ולהרגיש את האמת הפנימית.

48 שעות לפני היום המיוחל עשיתי עבודת מחקר קטנה, מעין הכנה לפני הטיסה לצדיק: שמעתי שיעור הכנה לאומן של הרב ארז משה דורון אבל אז החלו החששות לנקר בראשי ובליבי. המחשבה שהצטיירה בראשי הייתה על אדם שקונה תרופה והוא קורא על תופעות הלוואי (שיכולות להיגרם) בעלון המצורף לה, אבל הוא מתחיל להרגיש את התופעות באופן מדומה, שהרי הכל פסיכולוגי… זאת בדיוק ההרגשה שהייתה לי.

הפחד, הציפייה לאי-ציפייה, הידיעה שאני טסה לצדיק, לרופא המנתח של הנשמה, שאני אמורה לעבור ניתוח – כל אלה העלו בליבי שאלות כמו: מה יהיו הממצאים וההשלכות שלהם על החיים שלי? ובעצם, האם אני באמת מוכנה לניתוח?

נותר מעט זמן אבל אני מרגישה שהמון גלים מציפים אותי. והיצר הרע (כן, גם הוא לקח חלק בעניין) התחיל לעבוד שעות נוספות כדי להרוס לי את כל שמחת הנסיעה.

בלא הודעה מקודמת, בעלי מחליט שזה הזמן לעבור דירה בלי כל שהות מיותרת, וזה אומר שהתהליך הזה עומד לקרות ממש לפני הטיסה.

קיבלתי את זה באהבה. בכל זאת, צריך להודות לו על ההסכמה המבורכת, הרי הוא אמור לשמור על הילדים…

התחלתי במלאכת האריזה ביום והעברת הארגזים נעשתה עוד באותו הלילה. בצהריים של אותו יום בעלי התקשר והודיע לי שיש חינה (זוכרים? חתונה של חבר קרוב בזמן שאהיה באומן …). מה זה אומר? שהעברת הדירה תידחה ליום שאחרי. שוב, קיבלתי את זה בהבנה ובאהבה ושוב, למחרת, מרוץ נגד הזמן. הספקנו להעביר רק חצי דירה! ומה זה אומר? שבזמן שאטוס הבית יישאר עמוס בארגזים (שיחכו לפריקתם) עד שאחזור. לא נעים, במיוחד לאור העובדה שאצטרך לחזור לבלגאן הזה מיד לאחר הטיסה…

נשמתי עמוק, הסתכלתי לשמים ונאנחתי. אמרתי לבורא העולם שהוא מכיר אותי והוא יודע את גודל הרצון שלי והציפייה לפגישה עם רבינו, רק הוא יודע עד כמה אני זקוקה לזה בצומת הדרכים שאני נמצאת בחיי. ואני יודעת שהוא מנסה אותי. ידעתי שזהו ניסיון. אמנם כל הדרכים מובילות לאומן, אבל היא רצופה מניעות וגם שהכל (נראה כביכול) סגור זה עדיין לא סגור…

התפללתי שהשם יעזור לי להשליך את השכל (כמו שאומר רבי נתן) ולא לשאול שאלות מיותרות. לזרום עם הדברים. לומר בביטחון שזה ניסיון, והקב"ה לא נותן לנו ניסיונות מבלי שתהיה לנו יכולת לעמוד בהם.

ביקשתי ממנו עזרה כי הוא יודע שיש לי הרבה אמונה. בעיקר ביקשתי עזרה על הזמן שאחזור מאומן – שלא אשמע טענות ומענות או חלילה האשמות על חמישה ימים שלא הייתי בבית, אלא שהסובבים אותי ישמחו בנסיעה שלי ושלא אשמע דברים שלילים על הצעד האמיץ לנסוע לרבינו, כי המניעות גדולות: כלכלית, חברתית ונפשית.

היום, 18 שעות לפני הטיסה, החלטתי שלא צריך הכנה לאומן. ההכנה הכי טובה היא בפשטות ותמימות. אני באה מאהבה מגעגוע בלתי מוסבר. אני באה לומר לך תודה רבינו שזיכית אותי ואת כל עם ישראל באור הגדול הזה.

לא מפריע לי שאני טסה לבד מבלי להכיר אף אחת, לא חשוב לי היכן אישן או מה אוכל. הבטחתי לעצמי שלא אדאג לבית, לבעל ולילדים. מדוע? כי ידעתי שהשם ייתן להם את הכוחות "לשרוד" חמישה ימים בלעדיי.

הרב ארוש שליט"א אומר, בשיחות על שלום בית וכדומה, שאם אדם נותן על מנת לקבל זה אומר שהוא לא אוהב באמת, כי אדם שאוהב באמת נותן מבלי רצון לקבל. פשוט, כי הוא אוהב לתת.

אז ההכנה האמיתית שלי היא הידיעה שאני טסה להתפלל וזו המתנה הכי גדולה – הקרבה הפיזית לרבינו, כי מבחינה רוחנית הוא תמיד איתנו, בכל לימוד מתורתו.

הציפייה שלי היא שהשם ייתן לי את כל הכוחות והזכות לטוס בשלום, בשמחה ועם הרבה אהבה, וכמה שיותר לתת מעצמי. את המתנה, כך אפשר לומר, כבר קיבלתי. עצם ההתרחקות מהסביבה זו המתנה שלי מכיוון שזאת ההזדמנות שלי להתבודד ולהתבונן, ללמוד ולנסות להכיר את האני האמיתי שלי, בלי הפרעות ולחצים…