על הדבש ועל העוקץ

לרוב, השמחה שלנו תלויה בגורמים
חיצוניים. גם מצב הרוח שלנו משועבד
לשאלה כיצד אנו נראים בעיני אחרים,
מה אומרים עלינו, ואיזה תואר מקדים
לשמנו. אכן, שמחה שטומנת בחובה
דבש אך גם הרבה מאוד עוקץ…

ואני רואה שעתיד אתה לירד מן המלוכה…

"אספר לכם איך היו שמחים. מעשה פעם אחת היה מלך והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו. ועשה משתה גדול (שקורין "באל") ובודאי בכל פעם שהמלך עושה "באל" הוא שמחה גדולה מאוד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאוד. והיו שם כל השרי מלוכה וכל הדוכסים והשרים והיו שמחים מאוד על המשתה. וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך. והיה שם שמחה גדולה מאוד, והיה שם כל מיני שמחה, מקהלות ומשחקים, וכיוצא בזה כל מיני שמחה. הכל היה שם על המשתה.

וכשנעשו שמחים מאוד, עמד המלך ואמר לבנו:

"היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שעתיד אתה לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק שתהיה בשמחה. גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה אזי אהיה בשמחה יתרה מאוד…" (סיפורי מעשיות, רבי נחמן מברסלב, מתוך המעשה "מהשבעה בעטלירס" – שבעה קבצנים).

השמחה תלויה אצלנו לרוב בגורמים חיצוניים. מצב רוחנו משועבד לשאלה כיצד אנו נתפסים בעיני אחרים, מה אומרים עלינו ומהו התואר שמקדימים לשמנו. הכבוד המתלווה למעשינו ולתפקידינו כל כך משמעותי עד שהוא הופך אותנו למזוהים עימו בצורה מוחלטת. כל אדם באשר הוא מוצא עצמו תלוי במידה זו או אחרת במבט עינם של הסובבים אותו עליו ועל דרכיו. אם כך הוא בכל אדם, קל וחומר בבני אדם שהגיעו למעמד חברתי רם ונישא, עמוסים בתארים, בגינונים ובכבוד השמור לבודדים.

הידיעה כי יום אחד, בהרף עין, הכל עלול להשתנות, המחשבה כי תהילת העולם עשויה לחלוף ולהותיר את האדם עירום ועריה מכל האהדה שמסביב, היא ידיעה קשה מנשוא עבור הנישאים על כנפי התהילה.

"יש עושר שמור לבעליו לרעתו", אמר שלמה המלך, והעושר הזה פעמים עשוי ממטבעות זהב נוצצות, לעתים מורכב הוא מהערצת ההמונים, ולפעמים בנוי הוא מכוח, כבוד וקשרים.

תהיה איך שתהיה, צורת העושר הזה הופכת למלכודת דבש שקשה מאוד להיחלץ ממנה.

המלך הזקן בסיפורו של רבי נחמן מבשר לבנו בשורה מתוקה, לפיה בנו עתיד להפוך למלך. הכל שמחים עמו והוא נישא על גלי אהבה וחיבה. לצד הדבש מתחבא גם העוקץ. החשש כי תואר המלך, גינוני המלכות ותשואות ההמון יהפכו למקור שמחתו ואושרו של המלך הצעיר מרחף בחלל האוויר ואינו נותן למלך הזקן מנוחה. הוא חייב להכין את בנו לרגע בו תחלוף התהילה, מפני שהרגע הזה מהווה מבחן לכל התקופה בה ישב על כס המלוכה.

הוא מספר לבנו כדבר ודאי, כי יום יבוא והוא יודח מן המלוכה. זוהי מחשבה ראשונה הבונה יחס נכון יותר בנפשו של מי שמעמדו רם ונישא – הידיעה כי החיבור בינו לבין מעמדו הוא זמני ואיננו נצחי מחייב לבנות בנפש את יכולת הניתוק בין הגדרת האדם את עצמו לבין מעמדו.

כך גם מספרת הגמרא על מר זוטרא, שכאשר היו נושאים אותו על הכתפיים קודם אמירת הדרשה בשבת שלפני הרגל, היה אומר לעצמו: "כי לא לעולם חוסן ואם נזר לדור דור" (על פי סנהדרין ז, ב).

לאחר מכן, המלך הישיש מגדיר לבנו הגדרות אחרות באשר לשמחה. ממש כפי שכל אהבה התלויה בדבר איננה אהבה, כך גם שמחה התלויה בדבר איננה שמחה. אשר על כן הוא אומר לו כי עליו להכין את עצמו לבנות שמחה בנפש שאין לה דבר עם היותו מלך, שמחה כזו שאם תידרש תוסיף לקנן בליבו גם בעת שידיחו אותו. המלך האמיתי הוא המלך על כוחות נפשו, לכן מוסיף המלך הזקן לבנו כי אם ייעצב על הדחתו יהא הוא שמח כי יתברר למפרע שמעולם לא היה ראוי לתואר המלוכה, שהרי התואר הזה הפך להיות הגורם בו תלויה שמחתו.

לעומת זאת, אם מקור שמחתו יהיה הדבר האמיתי, שאינו תלוי במצבו החברתי ובמעמדו הציבורי, כי אז תהיה שמחתו של הזקן יתרה מאוד, שהרי יתברר כי בנו מעולם לא חדל מלהיות מלך – מלך אמיתי!

בשבועות האחרונים פרשיית סירובו של אדם לרדת ממעמדו, סירוב שהוביל להתרסקות בקנה מידה כואב במיוחד, מעסיקה את הציבור. קל מאוד להפוך את אותו אדם לשק חבטות ולשלח בו חיצי ביקורת משוננים. לי נדמה כי איש איננו חסין, ומוטב שניקח כל אחד לחלקת האלוקים הקטנה שלו את המשימה, לבנות בתוכו שמחת אמת, יציבה, העוגנת על מלכו של עולם. שמחה שאיננה תלויה בדבר.

"אבל כשתהיה בשמחה אזי אהיה בשמחה יתרה"…

(באדיבות אתר מכון מאיר)