מודה אני

לאחר שייתם הזמן הקצוב לחייו,
מה יישאר ממנו, משאיפותיו, רצונותיו,
חלומותיו ואהבותיו? וגם אם יבנה
בניינים מבטון, פירמידות מאבן וייסד
אימפריות, האם ישרדו לנצח?

אני

האמירה "אני" היא חרב פיפיות.

מצד אחד, טוב לו לאדם שיהא קרוב אצל עצמו, כל אדם צריך שידאג לעצמו, ואין מי שיעשה זאת טוב ממנו. חייב אדם לומר "בשבילי נברא העולם ", אחד הוא בעולם ואין דומה לו בתפקידו. יתר על כן – בבואו לקבוע סדרי עדיפות ביחס לחברו, צריך שיקדים את עצמו – "וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חברך".

מצד שני, זה שאומר "אני" מתרכז בעצמו ואם אך יעבור את הגבול הרי שייפול לאגואיזם, לשכחת הזולת, ולבסוף לשכחת ה’.

אני ואין

לכאורה, ככל שיתמקד האדם בעצמו, ינפח ויעצים את "האני" שלו, כך ירחיב את חותמו והשפעתו על סביבתו, על העולם כולו, על הדורות שיבואו…

אכן זו אשליה אכזרית שכן האדם מוגבל, זה טבעו. כמו כל מה שעשוי מחומר, גם הוא תחום ומוגבל במקום ובזמן.

לאחר שייתם הזמן הקצוב לחייו, מה יישאר ממנו? גופו יכלה, יבלה בעפר. יקיץ הקץ על כל שאיפותיו, רצונותיו, חלומותיו ואהבותיו. ואם יבנה בניינים מבטון, פירמידות מאבן וייסד אימפריות, האם ישרדו לנצח? סוף הכל שיכלה ויבלה…

האדרת "האני" של הפרט ואפילו של הכלל אינה הדרך להתקשר לנֶצח ולנָצֵח את המקום והזמן, אין זו האדרת "האני" אלא הנצחת "האַיִן".

מודה אני

הנעור בבוקר פותח באמירת "מודה…". האמירה "מודה" הינה מהלך הפוך למגמה הגלומה באמירה "אני".

ההודיה לבורא עולם על עצם החזרת הנשמה פירושה הודאה בתלות בו, ובבורא עולם התלות הינה מוחלטת.

הנשמה היא מהות האדם, היא הופכת אותו להיות מה שהוא. ומכוח התלות בבורא בעצם עובדת היות הנשמה, ובכך שהוא מקיימה, מתעצמת ההכרה בכך שאין לו לנברא דבר מעצמו. בלי חסדו של בורא עולם כל "האני" הוא "אַיִן".

אולם דווקא התלות המוחלטת בבורא היא זו המקיימת את האדם, היא זו ההופכת אותו "מאַיִן" לאני.

התלות בבורא היא קישור אליו, היא מגמה ומהלך תמידיים של טיפוס אל על. אין כאן "אני" מזויף המוגבל בכוחו להזין את עצמו. מי שמקושר לבורא מקושר למקור החיים, להתחדשות תמידית, לקיום של אמת.

נמצא שההודיה וההודאה המתמידים מקיימים את האדם, וככל שיתעצמו יהיה האדם מקושר יותר אל חי-החיים ומה שמעל החיים, יתקשר לנצח ולחרות המוחלטים. ככל שיודה האדם בהיותו "אַיִן" מצד עצמו הרי "שהאני" המזויף ימָחֵק ואת מקומו יתפוס "אני" של אמת.

על הטובה… על הרעה…

לא כל הנעור בבוקר מרגיש צהלה של חיים חדשים המפכים בקרבו, לא כל אדם מתרונן שש ושמח להתעורר ליום חדש.

לא תמיד זוכים לחוות את השפע האלוקי מתוך רווחה. הנהגת הקב"ה את האדם יכולה להיות קשה מאוד לעיתים.

לעיתים מתעצמת ההודיה דווקא מתוך הצער והדחק – כאשר חווים קושי או צער גדולים ולאחר מכן ברווח והצלה, אז מכירים באפסיות ההשקפה החומרית האנוכית, והשואף לאמת אשר מונֵע מערפילי שווא לטשטש את ראייתו מגלה את תלותו המוחלטת בבורא, ומתעצמת בו ההבנה שהוא ורק הוא מקור חיותו.

ואולם לא רק בעת הרווח וההצלה מתעצמת ההודיה. גם בעת הקושי והצער, גם בעת חווית הייסורים עצמם יש משמעות גדולה לאמירת "מודה אני…"

הניעור בבוקר מתוך צער, נתון לחוויה קשה שיכולה לטשטש את הראייה הנכוחה ולהטילו למערבולת של מחשבות קשות ואף לייאוש.

המאמין קרוא להטביע בהכרתו, עוד בטרם כל הכרה וחוויה, את עובדת היותו "מודה", הוא אינו נעזב, הוא מקושר למקור החיים, למקור הכוחות כולם, למקור של התחדשות אין סופית.

הכרה זו, גם בעיצומה של חוויה קשה, יש בה לעולם הבנה שנמצאת ביסוד כל הבנה, קודם לכל הכרה שהקושי והצער לא ימשכו לנצח.

לעולם צפון הטוב מעבר לרע, לעולם המגמה היא עליה, הזדככות והתגדלות, עתידה ההצלה לבוא והרווח להתגלות.

ההודיה וההודאה מחזקים את האמונה בטוב ומשמרים את האופטימיות.

אשרינו מה טוב חלקנו שציוונו חז"ל באמירת "מודה אני…"

(באדיבות אתר מכון מאיר)