כלי מלחמה רוחניים

לפתע הוא הסתכל עלי ואמר: "את
מוכנה להפסיק כבר להתפלל? מספיק
עם זה!". ניסיתי לעצור את הדמעות
שניסו לפרוץ החוצה ואמרתי לעצמי:
"אף פעם לא מספיק, ולעולם לא
אפסיק!"

מחשבות על שנה שחלפה – פרק 3

נשק מספר 1 – כוח התפילה

בתחילתו של תהליך הגירושין הכואב והמעצבן שחוויתי הגעתי לשמחה של משפחה בארץ ישראל. ניצלתי הזדמנות זו כדי להתפלל בכל קברות הצדיקים שיכולתי להגיע אליהם – הרב כדורי זי"ע בהר המנוחות, רשב"י במירון, עמוקה, האר"י הקדוש, רבי מאיר בעל הנס, הרמב"ם, רבי עקיבא, הרמח"ל, שמעון הצדיק ועוד. אפילו אצל נכדו של רבי נחמן מברסלב הייתי. בכל ציון של צדיק בו הייתי סיפרתי, כשדמעות זולגות מעיניי, על המצוקה בה אני נמצאת, נתתי צדקה והתפללתי בספר התהלים שלי. ובנוסף, הצטיידתי ברשימה של שמות של אנשים שהיו זקוקים לישועות, והתפללתי גם עליהם.

לאורך כל התהליך הכואב הזה נשענתי, וכמה שיותר, על ספר התהלים שלי. מילים שנראו לי בעבר כמעורפלות ולא ברורות התבהרו בבת אחת, למרות החרדה, הפחד והכאב שהיו מנת חלקי באותה תקופה. היו פעמים שלא הרגשתי כלום ופשוט סמכתי על רחמיו של השם כדי להוסיף עוד רגש וחיות למילים, לפעמים צעקתי, לפעמים שרתי, אך לרוב, אמירת התהלים הפשוטה הזרימה נחלי דמעות מתוך עיניי.

כל שעות התפילה הללו לא היו לשווא. בשנה שחלפה, שלושה אנשים שהתפללתי עליהם, שיזכו לישועות בקברות הצדיקים ובכל עת שהשם זימן לי, נושעו – במרחק זמן של שישה שבועות בין ישועה לישועה! גם לי היו פעמים בהן פשוט הנחתי את התהלים ונעניתי תוך דקות ספורות.

כוחה של התפילה התגלה כחזק מאוד ונראה אף בצורה גלויה מאוד ככל שהתקרבנו לשלבי הסיום של תהליך הגירושין. באותו יום, ישבתי על הספסל מחוץ לאולם בית המשפט ולא רחוק ממני הוא ישב וקרא עיתון, כשמעיל מפריד בינינו. חזרתי על פרקי התהלים שדיברו אלי מאוד באותה תקופה, ובמיוחד על הפסוק "שיוויתי ה’ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט" (תהלים טז, ח). הרגשתי כל כך חלשה ומעורערת, שאני ממש עומד להתעלף בכל רגע, אבל הפסוק הזה נתן לי את הכוח להישאר חזקה.

בשלב כלשהו, הוא הסתכל עלי ואמר: "את מוכנה להפסיק כבר להתפלל? מספיק עם זה!". החזרתי את המבט שלי לספר התהלים שלי, מנסה לעצור את הדמעות שניסו לפרוץ החוצה בכוח מתוך עיניי, ואמרתי לעצמי: "אף פעם לא מספיק, ולעולם לא אפסיק!". אבל אז, התפנה ספסל והוא במהירות רבה פשוט רץ לעברו והתיישב עליו. נשמתי לרווחה. לא עברה דקה והתיישבה לידי אישה. היא הסתכלה עלי, הסתכלה על התהלים ואמרה: "שמעתי אותך מתפללת. בכוח התפילות שלך הצלחת להבריח אותו מכאן!"

זמן קצר לאחר מכן הודיעו לי שלמרות שהניירת מוכנה וחתומה, אנחנו צריכים שופטים שונים כדי "להוכיח" את הגירושין בבית המשפט האזרחי (על פי הנהלים בארצות הברית). בדרך כלל, דבר זה נעשה מספר שבועות מהיום שבו הניירות הוחתמו, ועורך הדין שלי היה מסופק אם השופט שאנחנו צריכים יהיה באותו יום. כמו שאתם מתארים לעצמכם, הוצאתי שוב את התהלים והתחלתי להתפלל בעוצמה מחודשת וחזקה שיתרחש הנס. ברוך השם, נעניתי – כעבור שעה בערך יצאתי מאולם בית המשפט כשאותו שופט "במקרה" היה שם, והטפסים של הגירושין חתומים.

נשק מספר 2 – צדקה וצדיק

כשהייתי בארץ ישראל, זכיתי להכיר את הרבנית ממעליץ, הרבנית שיינדל מוסקוויטש. במהלך הפגישה שלנו ביחד, הרבנית הסבירה לי שאצטרך לעשות פדיון נפש. זאת פעולה עם השפעה עצומה וחזקה מאוד, פעולה מיוחדת שבאמצעותה הרב’ה (במקרה זה האדמו"ר ממעליץ שליט"א) נותן סכום של צדקה, בהתאם לשם האדם שצריך את פדיון הנפש, לנזקקים ומתפלל תפילות מיוחדות כדי לבטל גזירות או דינים ח"ו שמרחפים מעל לראשו של האדם. הרבנית אמנם לא יכלה להבטיח לי שום דבר, אבל אמרה לי שהרבה פעמים מצבים שהיו נראים כבלתי אפשריים וללא מוצא פשוט התהפכו לטובה ובאו על פתרונם באמצעות פדיון נפש.

חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שזאת הדרך לנצח. "צדקה תציל ממוות" (גמרא), ומעשר (10% מהכנסתו של האדם) היא מצווה שכל יהודי מחויב בה בכל מקרה. ידעתי שהכסף הזה ניתן לנזקקים בישראל, ואני מקבלת בונוס – תפילות של הצדיק! יתירה מזו, כפי שהרבנית הסבירה לי, בעזרת השם, כשהפדיון יפעל אבין שבדרך זו אני פשוט חוסכת סכומים אדירים אותם אצטרך לתת לעורכי דין ולכל הכרוך בתהליך הזה. לכן, ברגע שהחלטתי לחזור לארצות הברית הרב’ה המליץ על סכום הצדקה לפדיון הנפש, שהיה שווה ערך לשם שלי.

סימנתי וי על עוד פעולה מתבקשת.

במהלך אותה שנה, חזרתי על פעולה זו מספר פעמים. בכל פעם (שוב, בלי הבטחות) ראיתי את הישועה לה נזקקתי כשהיא פשוט מתקיימת. לפעמים זה קרה במהירות, לפעמים בצורה איטית, לפעמים לא תמיד כמו שרציתי או קיוויתי, ולפעמים – זה היה כל כך מהר וברור. כל כך פחדתי לאפשר לעצמי לחלום על התסריט שהתרוצץ בראשי! הנחתי שמדובר בסוג של משא ומתן, תשלום נוסף שירד מהחוב.

בדרך זו גיליתי את הכוח של כל סכום צדקה שנתתי. באותה תקופה קשה וכואבת, הרבנית המליצה לי לתת צדקה בקופת הצדקה שלי בבית (18-26 סנט) בכל יום ולבקש מהשם שיעזור לי, שייתן לי כוחות ושלא אפול לדיכאון, ייאוש, ושלא אכנס לחרדות. סכום מזערי זה שניתן בכל יום בצורה מעושה, כביכול, עשה את שלו – התוצאות נראו על פני השטח, וכל פעם הרגשתי עוד ועוד התעלות. בהחלט הרגשה שהייתי זקוקה לה יותר מתמיד.

היו פעמים בהן שכחתי לתת את הצדקה. למה? כי התחלתי להרגיש כל כך טוב והכאב, שהפך לתושב קבע באותה תקופה בליבי, פשוט נעלם…