נקודות שחורות ברקע קסום

לפעמים, דווקא הנקודות הקטנות
שאינן, אותם חסרונות מעצבנים
ומרגיזים, יכולים להפוך לאבני בניין,
להיות בסיס ונדבך לקניינים רוחניים!
מי אמר שצריך להיות מושלמים?!

למרות הציפייה הארוכה שקדמה לרגע הזה, הייתה ההפתעה של אפרת מושלמת. סוף סוף, לאחר ניסיונות כושלים, אכזבות מרות, שינוס מותניים, מאמצים ותקוות, היא רואה מול עיניה את הפלא הגדול אליו ייחלה וציפתה כה רבות. על שני עמודי כרומו מבהיקים, מעוטרים באלמנטים גרפיים משובבי עין, בתוך החוברת השבועית ההדורה, מודפס לו שחור על גבי לבן "המאמר שלה".

הנה, ממש מול עיניה פרושה הכותרת המיוחדת, עם משחק המילים המוצלח שהבריק לה לאחר מחשבה מאומצת. תחתיה שזורות מילות הפתיח, מעין הקדמה קצרה המכניסה את הקורא לתוך האווירה ומסבירה במספר מילים מה בדיוק הוא עומד לקרוא בעמודים הבאים… ובהמשך, טורים טורים ישרים וסדורים, כתובות להן המילים שלה, הרעיונות שלה, הניסוחים שלה. אתם חושבים שזה קל?! רק מי שעבד על משהו יקר, השקיע בו כוחות נפש ורוח, הגה בו ביום וחלם עליו בלילה, יכול, אולי, להרגיש, מעט את מה שהיא חשה. היא ממשיכה לקרוא בעיון את הדברים, כאילו אינה מכירה אותם כלל… כאילו לא היא זו שבחרה בדיוק את אותם ביטויים מתוך שלל מכמני השפה. ברוך השם, היא מחייכת לעצמה בסיפוק, ‘את הרעיונות הנפלאים שנהגו במוחי והועלו על גבי המקלדת שלי קוראים עכשיו רבים בשקיקה’ (כך היא מקווה…) עשרות או מאות או אלפים ואולי גם יותר… קוראים את המאמר שלה עכשיו.

אבל רגע, מה קורה פה?! מישהו חמד לו לצון?! מה הן הנקודות, או יותר נכון חוסר הנקודות, שנפקד מקומן מאי-אילו משפטים? מי לא זוכר את "הנקודה הקטנה" עליה למדנו אי-שם בכיתה ג’ או ד’, אשר בחסרונה ממשפט כלשהו לא תובן משמעותו?!

במשפט הראשון שזה קרה זה הפריע לה, אך היא הסכימה לסלוח. בפעם השנייה, התפלאה ולא הבינה איך זה יכול להיות. ‘הרי את המאמר כולו הקלדתי בעצמי, עברתי שוב ושוב על הכל, עד שהייתי בטוחה במאה אחוז ששום טעות, לשונית או דקדוקית, אינה מקלקלת את התוכן, המשובח לכשעצמו. לא ייתכן, פשוט לא ייתכן, שאני בעצמי שכחתי לשים כל כך הרבה נקודות בסופי משפטים! אז מה כן?! הרי אי אפשר להאשים אף אחד, שכן החומר עבר ישירות מהמחשב האישי אל המחשב של המערכת, ומשם אל העיתון. אז מה קורה פה? על מה ולמה קפצו להן הנקודות השחורות, ברחו לאי-שם, והותירו את המאמר שלי עלוב ומסכן?’

הרעיונות ממשיכים לקלוח, אפרת מבינה אותם מצוין, ברוך השם, אך מה חושבים כל האנשים שקוראים אותו ואינם מכירים כמעט בעל פה את המשפטים העוצמתיים והמורכבים? כיצד יבינו את הנאמר? ‘בלי נקודות במקומות המתאימים אי אפשר להתרשם נכונה ממבנה המשפטים המיוחדים שהתנסחו כל כך יפה. בחסרונן של אותן נקודות אמורות, קשה להבין בדיוק את עומק הכוונות להן התכוונתי. בשביל זה כל כך טרחתי ויגעתי? לזה כל כך ייחלתי וציפיתי? מי עולל כך לפרי עמלי ושם לאל את תקוותיי הרבות?’

אפרת הרגישה שהבלון הנפוח שהתחיל למלא את כל ישותה בדקות האחרונות, מקבל דקירה כואבת עם כל נקודה שחורה שחסרה מהמאמר הנפלא (לשעבר), ובסיום נשארו ממנו רק כמה קרעים צבעוניים של יריעת פלסטיק מתוחה.

אבל אז, בדיוק אז, התחילו להגיע התגובות.

הראשונה, הייתה החמות, מחנכת כבודה בסמינר, שמעולם לא השלימה עם בחירת כלתה להיות "רק עקרת בית". "אפרת? ברוך השם! איזה יופי! תמיד אמרתי לך שחבל על הכישרונות שלך…" (רגע, היא התקשרה כדי להחמיא או למתוח ביקורת?!) אפרת משתדלת לקבל באיפוק את המחמאות, ומיד מתחילה להתנצל על המחדל. "והנקודות… כן, הנקודות…", החמות הנמרצת רוצה לחלץ אותה מן המצר, ועוזרת לה לגמור את המשפט: "כן, הנקודות שהעלית היו מצוינות! ממש אחת אחת!". אפרת לא נוטה להתווכח, ותוך כדי מילות סיום נימוסיות פונה לענות לממתינה.

"אפרת! עשית את זה!" מחמיאה לה ברוחב לב שושי, חברתה לעבודה. "מאמר יפהפה, ברור, מושקע, רואים שכתבה אותי מישהי ברמה!". אפרת לא יודעת אם להאמין במאה אחוזים להערכתה של שושי, הידועה באופייה הלבבי והמפרגן במיוחד. אבל ניכרים דברי אמת, וכנראה שבכל אופן הדברים שלה מתחילים לעמוד במבחן דעת-הקהל. עם שושי אפשר לברר גם את הנקודה הכואבת בלי לחוש השפלה. "המאמר שלי לכשעצמו אמנם טוב", מפרגנת אפרת לעצמה, "אבל הנקודות (שחסרות בו) ממש הפריעו לי! הן שיבשו לדעתי את כל התמונה!". "הנקודות?" שושי בוחנת בעיניה את העיצוב הגרפי היפה שניתן למאמר של אפרת, ולא מבינה על מה היא מדברת. "הנקודות? מה זאת אומרת?! הן הן שנותנות את כל היופי לעיצוב המושקע! בלי הנקודות הכל היה נראה הרבה יותר חיוור…" אפרת רואה ששושי גם היא לא ‘בראש שלה’, והיא מחליטה לברר את הנושא עם מישהי שבאמת מבינה.

השיחה הבאה הייתה שיחה יזומה של אפרת עם גיסתה אתי. אתי כתבה כבר מספר ספרים לילדים ויש לה יד בכל מה שקשור לעבודות הכתיבה. למען האמת, זוהי אותה אתי, שהיוותה את אחד החששות הגדולים שהפריעו לאפרת עד כה לממש את יכולת הכתיבה שלה. עם גיסה שכזו, כותבת מוכשרת ומבינה בתחום, קשה להתמודד, סברה אפרת, ובשל כך נמנעה זמן רב מלתת ביטוי לעצמה. (ומה קרה שעכשיו היא כן עשתה את זה? זה כבר עניין למאמר אחר…)

עכשיו, לאחר שכבר עברה כמה שלבים בכתיבה, הגשה למערכת, ועכשיו גם בפרסום, החליטה ללכת על עוד שלב ולדבר גלויות עם אתי. "אתי? בוקר טוב!". "בוקר אור, אפרת! מה לידידי בביתי?". ‘מה פירוש ‘מה’, את לא מבינה שכל מחמאה מצידך חיונית עבורי כמים קרים על נפש מיוסרת?’ הרהרה אפרת. לא כך, ממש לא כך, חשבה שתתנהל השיחה, אבל אם כבר התקשרה היא לא יכולה לסגת, והיא מתחילה לגשש. "קראת את העיתון השבועי?". "את העיתון? על הבוקר? מה, את חשובת שאני באמת משועממת?". לתגובה כזאת אפרת כלל ציפתה. היא מתעשתת מהר מההלם ומבקשת: "אז אם וכאשר את מגיעה לקריאה, הייתי שמחה אם היית יכולה לחוות את דעתך על המאמר שלי, המופיע בעמודים 17-18". "ככה?", מופתעת אתי ולא מסתירה זאת. "אז אני באמת אמצא לעצמי זמן לקרוא", מציעה בנדיבות. "ואם לא קשה לך", אפרת אוזרת אומץ, "הייתי מאוד שמחה אם תשתדלי למקד את ההסתכלות על עצם המאמר ולא על הנקודות החסרות בו לרוב!"

המתח והציפייה של אפרת לתגובה של אתי, דמו כמעט למתח של השבועות האחרונים, מיום משלוח הכתבה אל המערכת ועד היום הזה, בו יצאה הכתבה לאור העולם. אבל התגובה הגיעה הרבה יותר מהר. "אפרת, נהדר! עלי והצליחי! הם משלמים לך, לפחות, כמו שמקובל?". רואים שאתי מתפרנסת מכתיבה… אבל בכל זאת, שתגיד משהו על המאמר בעצמו!. "אני מקווה שבאמת ישלמו לי, עוד לא דיברתי על כך. כרגע, מה שחשוב לי זה המאמר עצמו", מודה אפרת על האמת. "המאמר עושה רושם נחמד, כמו כל המאמרים בשבועון", משחררת אתי את דעתה. "והנקודות?" שואלת אפרת בחשש, ‘אולי זה מה שמונע ממנה להתפעל ולהעריך’ מהרהרת אפרת בינה לבין עצמה… "על מה את מדברת? נקודות-גמול? הרי אינך עובדת הוראה!" (תודה על התזכורת…). "לא", משיבה אפרת, "אני מתכוונת לנקודות שנשמטו מכמה משפטים, ופשוט שיבשו את התוכן והקשו על ההבנה!"… "אה, הנקודות? זו טעות מוכרת, שיכולה לקרות בכל מערכות העיתונים. תשמחי שאין לך שגיאות יותר גסות…"

זהו, בכך נחתם פרק התגובה של הגיסה העסוקה, ובכך גם תם, לכאורה, העיסוק עם הנקודות שנעלמו. אם החמות לא שמה לב, ושושי לא ראתה, ואפילו אתי, שהבחינה בכך, מוכנה להעלים עין – מה לה כי תמשיך להלין? או שהמאמר כל כך מוצלח, שאפילו שחסרות בו נקודות הוא קריא ובהיר, או שה’עוילם’ כזה ‘גוילם’, ורק היא, פדנטית שכמותה, שמה לב לקטנות שכאלה…

ואם כך, אולי, באמת, זה הזמן להסתער שוב על המקלדת ולשגר חומר נוסף למערכת? אפילו נושא לכתיבה כבר יש לה, מסר חם ורב משמעויות שזה עתה נקלט בתודעתה של הסופרת הצעירה… המילים בוקעות מקרבה, פורצות בקלילות מפתיעה, ושורות קצביות ומחרוזות רצות על פני המקלדת:

"הגעת ברוך השם, לתוצרת –
יפה, מרשימה, מוצלחת, נהדרת.
מה לך כי תליני על אי אילו נקודות
שלדעתך, ואולי גם באמת, חסרות?

למה לא תביטי על הרקע הקסום
על ה’יש’ המבורך, הענוג והבשום?
למה תתמקדי בנקודות קטנות שאינן?
על מה ולמה תצטערי בגינן?

ראית, הן ראית, שבתוך המכלול
אף אחד לא שת ליבו לחסרון קטן-גדול.
רק בליבך פנימה שוכנות המשקפיים
המגדילות כל חסרון, מכפילות שבעתיים.

הביטי אל הנוף, המרחב התכול,
התחברי אל האמת הברורה מכל.
אל תתני לנקודות קטנות לצבוע בשחור
מרחב מקסים ומבורך, מושפע בשפע אור!"

השיר הקצר והמוצלח, לדעתה, נשלח למערכת העיתון באותה מהירות ונמרצות בה נכתב. איך אומרת תמיד סבתא? "כשהמגהץ חם – מגהצים!". רק לאחר שהשיר כבר עשה את דרכו למערכת, עלתה בדעתה של אפרת עוד נקודה ראויה לציון, שלא חשבה עליה קודם. "לפעמים, דווקא הנקודות הקטנות שאינן, אותם חסרונות מעצבנים ומרגיזים, יכולים להפוך לאבני בניין, להיות בסיס ונדבך לקניינים רוחניים!"

איזו נקודה חשובה ומעניינת! באמת חבל שלא עלתה בדעתה לפני ששלחה את השיר לעיתון. אפרת התחילה לחוש איך הקרקע נשמטת מתחת רגליה. "הייתכן? האמנם יתפרסם השיר ללא התוספת של אותה נקודה רבת-משמעות?! האם יש בכלל משמעות לשיר ללא אותו רעיון אמיתי?!"… עננה של עצב איימה להשתלט על אפרת, שוחרת השלמות, ולקלקל את כל מצב הרוח הנחמד.

ואז, פתאום, עלה מתוכה קול פנימי דק אבל יציב: "רגע, מי אומר שהכל צריך להיות מושלם?! הרי זה עתה למדת על בשרך את הלקח החשוב!"

לפתע התנגנו להן באותו קול מילים מוכרות, אמיתיות ונבונות: "הגעת, ברוך השם לתוצרת – יפה, מרשימה, מוצלחת ונהדרת. מה לך כי תליני על אי אילו נקודות שלדעתך, ואולי גם באמת, חסרות?… אל תתני לנקודות קטנות לצבוע בשחור, מרחק מקסים ומבורך, מושפע בשפע אור!…

(באדיבות מגזין "הבית שלנו")