מקום שליבי הולך

למרות שהכללים הם דבר טוב,
שנועד לסדר ולארגן את החיים,
ושלא כל פעם נצטרך להמציא את
הגלגל מחדש, יש גם אפשרות
אחרת ומעניינת: לשבור לפעמים
את הכללים!
 

כללים.

עולמנו בנוי מכללים.

ללא הכלל אפשר ללכת לאיבוד בסבך הפרטים. וכך אנו מוצאים עצמנו פועלים בתוך כללים במקום העבודה, בכביש, בצבא, בלימודים, וגם במשפחה, בבית הכנסת, בבית המדרש.

ואמנם, אף שהכללים הם דבר טוב, שנועד לסדר ולארגן את החיים, ושלא כל פעם נצטרך להמציא את הגלגל מחדש, יש גם אפשרות אחרת שאף היא חשובה ומעניינת, האפשרות לשבור מידי פעם את הכללים.

בדיחה עממית מספרת: מעשה באדם שמתה אשתו ל"ע, עמד והספיד אותה בהספד מדהים, בנוי לתלפיות, הרמוני ומדויק, נראה היה כאילו הכינו מראש…

מי שמתנהג תמיד על פי הכללים, אפשר שמשהו מאוד בסיסי חסר לו, כי החיים עצמם הם דינמיים, זורמים, מפתיעים ואפילו מבלבלים. יש בהם בחיים חוץ מכללים גם התרגשות הגורמת לבלבול, צער הגורם לאלם פה, שמחה הגורמת לפזיזות ועוד כמה תנועות חיים שמראות מי מסתתר מאחורי הכללים. האם אדם חי, שמנסה לנווט את הנהר הזורם בתוכו, בצורה מאורגנת, ובדרך כלל מצליח, אבל לפעמים הנהר הזה קצת משפריץ, והכלל נפרץ? או שמא, הכללים פשוט מסתירים מים עומדים שאינם בתנועה, ונוח להם להסתיר את עמדתם הסטטית הזו מאחורי מסך מכובד של כללים.

משתי דמויות בתורה, מבלעם ואברהם, למדנו את סוד פריצת הכללים. בלעם מלא שנאה לעם ישראל, הקללות כבר מתרוצצות בתוך פיו ומבקשות לצאת, אבל הקב"ה לא נותן לו. איזה צער נגרם לו, כמה ייסורים, הוא כל כך רוצה לקלל…

והנה אך מגיע האישור, הוא טס כחץ מקשת. משיג את שני נעריו הצעירים ממנו, שוכח מיהו ומהו, וסבור שאין נביא גדול ממנו באומות העולם, מפשיל שרוולים ורותם את האתון במו ידיו. כללי הכבוד והנימוס נעלמו מול הרצון הפנימי העז לרוץ ולקלל את ישראל. וכשכבר יוצאים לדרך – והנה פקק תנועה, האתון לא זזה. חמור, זו חיה קצת עקשנית כידוע, וחמר מיומן יודע איך להזיז אותה, יש כללים בעניין, צריך ללחוש קצת באוזן וללטף קצת בגב, ולהציע קצת אוכל, עד שהאתון מתרצה. אבל לבלעם אצה הדרך והוא מכה אותה בחמת זעם, אחוז טירוף מוכן גם להרוג אותה, והרי זה בניגוד לכלל ולהגיון, כי איך יגיע עד מואב עם אתון שחוטה, אך את בלעם זה לא מעניין, הכללים נזנחים מאחור כשמדובר על האפשרות לקלל את ישראל.

יושב בשמים שוחק לבלעם ואומר לו – רשע! כבר קידמך אברהם. אהבת השם שבוערת בליבו של אברהם, הרצון המתמיד לעשות רצון קונו, הבעירה הזאת הפנימית תקבל בהר סיני תרי"ג כללים דרכם תצא אל הפועל. אך אברהם לא יכול לכלוא את נפשו הכמהה מאהבה לפרוץ מבעד לכללים. איש זקן בן מאה שלושים ושבע שנים, קם השכם בבוקר וחובש את חמורו בעצמו. איך אפשר לנהוג באורך רוח וסבלנות בניסיון כזה גדול, משהו מן הנפש הסוערת חייב לפרוץ החוצה, החמור נרתם על ידי אברהם בעצמו.

הסוד הזה של קלקול השורה, הוא עניין יקר.

בתוך הבית לדוגמא, ודאי נחוץ מאוד שתהיה מערכת כללים ברורה. מתי הולכים ומתי חוזרים ועם מי משחקים, ומתי אוכלים וכו’. אבל צריך לבדוק ולראות שמסך הכללים לא מטשטש את האהבה שהיא הבסיס לכול! וכדי להיות בטוחים בכך, מותר מדי פעם לתת לאהבה לנצח את הכללים, ניצחוני בני, נצחוני בנותי, אהבה מקלקלת את השורה, וכך השורה עצמה מקלקלת את ערכה האמיתי בתור דבר שבא לסדר ולנווט את האהבה ולא בתור גבול ומחסום מפניה. קלקול השורה יוצר פרצה שדרכה אפשר להתבונן – מה מסתתר מאחורי השורה – אהבה וקרבה, או ריחוק וחוסר עניין הבוחר להסתתר מאחורי כללים

וגם בעבודת השם הדברים כך – הכללים הם חשובים מאוד, הם הבסיס. אך מותר מידי פעם להיסחף, פתאום לא לשים לב לשעון ו’להיגרר’ אחרי הסוגיה עוד כמה זמן אפילו שארוחת צהריים כבר התחילה.

תפילת שמונה-עשרה מותר לה שתהיה מידי פעם ארוכה מהרגיל, טעויות מהסוג הזה מעידות על משהו פנימי בוער שקיים, ומידי פעם פורץ החוצה.

כך היה גם אצל דוד המלך שהיה מתכנן את מסלול הליכתו ובלי משים היה מוצא עצמו פתאום בבית המדרש. איך הגיע לשם? רגליו היו מוליכות אותו, בניגוד לתכנון, בניגוד לכלל, בקלקול השורה.

כך גם היה כאשר העלה את ארון השם לירושלים, ורקד וכרכר ופיזז בכל עוז, בניגוד לכללים. ואכן, מבעד לחלון, מבחוץ, הדברים נראים תמוהים, ‘ותאמר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים’…

אך דוד יודע את סוד הלב, ואת סודה של אהבה המקלקלת את השורה, וכפי שילמדנו המדרש: "ר’ אליעזר בן יעקב אומר אם תבוא לביתי אבוא לביתך מקום שליבי הולך שם רגליי מוליכות אותי מקום שליבי אוהב רגליי מוליכות אותי".

(באדיבות אתר מכון מאיר)