הפעקאלע שלו יותר מעניין

'למה בפעקאלע שלו יש פחות צרות ואצלי יש הרבה?'... טוב, תמיד הפעקאלע של השכן יהיה מעניין יותר. פחות בעייתי ממה שהכינו ונתנו לך... תמיד אתה הכי מסכן, לא?

4 דק' קריאה

שרה פלדמן

פורסם בתאריך 06.04.21

‘למה בפעקאלע שלו יש פחות
צרות ואצלי יש הרבה?’… טוב,
תמיד הפעקאלע של השכן יהיה
מעניין יותר. פחות בעייתי ממה
שהכינו ונתנו לך… תמיד אתה
הכי מסכן, לא?

רבי נחמן מברסלב זיע"א סיפר פעם משל על מלך ששלח את בנו למרחקים כדי ללמד חכמות. הסתובב הבן בעולם, הקיף את הגלובוס כולו, ומילא את כרסו במיני חכמות. כך הסתובב במשך זמן רב ולאחר מכן חזר לבית אביו, המלך, כשהוא מלומד בכל החכמות כראוי. קבלת פנים ראויה לשמה המתינה לבן בשובו לארמון. היה זה יום חג, כבשים נשחטו, הכלים היפים ביותר הוצאו ממקומם, ומשמר הכבוד ערך אימונים למצעד קבלת הפנים.

לאחר שחזר הבן והתאושש מעט מן הדרך, ביקש ממנו אביו לקחת אבן גדולה בגודלה של אבן רחיים, ולהעלות אותה לעלית הגג. בדרך זו רצה לנסות את חכמתו של בנו. זה האחרון ניסה, התאמץ ואף הזיע, הטיפות ניגרו מכל גופו והעידו על ניסיונות ומאמצים לא כמעט לא אנושיים מצידו. אך לא, האבן ממאנת להתרומם ומסרבת אפילו לזוז במילימטר. הצטער הבן מאוד וחלשה דעתו על שנבצר ממנו לקיים את מאמר אביו האהוב. כשדמעות נראו בזוויות עיניו, ניגש אל המלך וביטא בפניו את צערו. אמר המלך: בני יקירי, הם חשבת, ולו לרגע, שאצווה עליך דבר שאינך מסוגל אליו?! לקחת את האבן הענקית הזאת ולהרים אותה איך שהיא אל הגג? בכלל לא. רק כוונתי הייתה, שתיקח פטיש חזק ותכה ותפוצץ את האבן לחתיכות קטנות, וכך תוכל להעלותה אל העלייה…

בנים חביבים אנו להשם, החושקים לקיים את רצונו יתברך, חפצים לעלות אל על ולהתקרב. ואכן, בורא העולם מצפה מאיתנו להתקרב אליו, להשתדל ולנסות להיות טובים יותר. אך יש משהו כבד שמפריע ומונע מאיתנו לעשות זאת – ליבנו, לב האבן. אבל האבן, אוי כמה שהיא גדולה. יש בה מעין מגנט לתאוות, היא מושכת אותנו בחזרה למטה, אבל אנחנו שוב מנסים לעלות, ושוב ירידה ומניעה חזקה והרצונות הארציים מתגברים ומתחזקים עלינו. צער גדול אופף אותנו ואיננו מצליחים להבין… הרי יש לנו שאיפות גדולות ואנו כל כך משתדלים, אז למה זה לא הולך? למה המגנט התחתון גובר בכוח המשיכה שלו? והשם עונה: בני, אהובי, לא ביקשתי לרגע שתעשו מה שאתם לא יכולים לעשות, כי ברור לי שאינכם מלאכים! שום דבר אינו מושלם בעולם הזה ואף אחד לא יכול להגיע לידי התקרבות מושלמת ברגע אחד. אין כזה דבר תורה על רגל אחת. רק כל כוונתי הייתה, שתיקחו פטיש ותפוצצו את לב האבן שלכם העמוס בתאוות. תשברו אותו לחתיכות קטנות ותעלו חתיכה, חתיכה. כלומר, עבודה תמידית ועקבית, לתקן מידה אחרי מידה, עד שלבסוף כל החתיכות יעלו למעלה.

כי מה גרם לרבי עקיבא ללמוד תורה? אותו מראה של מים על הסלע. רבי עקיבא ראה כיצד עבודה עיקשת של שנים מצד טיפות המים בסופו של דבר חוררה את הסלע. זה לא קרה בבת-אחת! ‘אז אם המים הצליחו לחדור לסלע, גם דברי תורה יחדרו לליבי ומוחי…’ השתכנע.

השם יתברך לא דורש מאיתנו לעשות דבר שמעבר לדרגתנו או יכולתנו. לפעמים טועים בני אדם וחושבים שהקב"ה דורש מהם עבודה הגבוהה מאיתם בכמה קומות. יש לדעת ולזכור שהשם מנהל את העולם בצורה הטובה ביותר, ואם הוא ציווה ציווי מסוים, הוא גם נותן מראש את התנאים המתאימים כדי לאפשר את קיומו של אותו ציווי. הקב"ה חילק לכל אחד את תנאיו שלו, לפי ייעודו המיועד לו עלי אדמות. אין שני בני אדם בעולם עם אותו תפקיד, כל אחד בא לעבוד ולתקן דבר שונה. לעולם אין לומר: מדוע לא קיבלתי את התנאים/כישרונות של חברי, הורים תומכים כשלו וכן הלאה, משום שזו פשוט כפירה. הכל מכוון מלמעלה, ומשמים ראו שהכי טוב בשבילך התנאים הללו שזכית בהם, ואלו יהוו לך כלי עזר להתקדמות לה אתה זקוק.

תארו לעצמכם שאינסטלטור קיבל קריאה דחופה ומגיע לפתוח סתימה, אבל במקום להשתמש בכלי העבודה המתאימים הוא אומר: ‘די, נמאס לי כבר מהכלים האלה, הם מה זה משעממים! מתחשק לי לפתוח את הסתימה דווקא עם קולמוס ודיו…’ ברור שנגחך על אותו אינסטלטור שרצה להתחלף בכלי עבודתו עם אלה של סופר הסת"ם.

כל אחד קיבל משמים את ה"פעקאלע" שלו (שקית, משא – באידיש) המיועד לו משמים. אל תנסו להחליף אותו עם חברכם, אל תטענו שמלאי הצרות שיש בשקית של החבר קטן יותר. כי איך אומרים? הדשא של השכן תמיד ירוק יותר… לאדם נראה תמיד שהוא הכי מסכן ואילו לאחרים תמיד טוב יותר. אך האמת היא שלעולם אי אפשר לדעת מה מסתתר מאחורי החיוך המאושר של השכן. לך נראה שהוא זכה במה שאתה לא זכית ולא קיבלת, אבל זה רק בגלל שאתה פשוט לא יודע מה יש בצידו השני של המתרס, מהיכן שהדלת נסגרת, אינך יודע מה נעשה אצלו בחדרי חדרים ועד כמה הוא מסכן וסובל. החיוך שאתה מכיר אינו אלא מעטה. לפעמים הוא מסכה נחמדה ש’עסקים כרגיל’, ולפעמים כי פשוט לא בא לו שכל העולם ידע ממה שקורה אצלו, אז הוא מאיר פנים למרות כל מה שעובר עליו.

בקיצור, הדשא של השני אף פעם לא ירוק יותר. תשמח בתנאים המעולים שקיבלת מהבורא, כי הם הכי מתאימים לך. תסמוך על השם שיודע מה הוא עושה. יש לך תפקיד בעולם ורק עם הכלים האלה תמלא אותו על הצד הטוב ביותר. ולא רק, הבורא שולח סיוע מיוחד משמים לכל השואפים לעשות טוב, אלה המעוניינים לפתוח פתח, השתדלות קטנה, אך אמיתית וכנה מצידם.

מסופר על רבי חנינא בן דוסא שבשעה שעלו כולם לרגל לבית המקדש והביאו עימם כמובן מתנות, רצה אף הוא לעלות לירושלים ולהביא עימו מתנה לכבוד השם, אך מה יעשה ועני מרוד היה, הוא התקיים על חרובים ומים. ובכן, גבר צערו מרגע לרגע וכך הילך מפה לשם. לפתע צדה את עיניו אבן גדולה, יפה וחלקה. רעיון נצנץ במוחו והוא לקח את האבן, סיתת, חטב וקישט אותה עד שהייתה נראית מקסימה וראויה לבוא לירושלים כמתנה. אך בעיה חדשה וגדולה נוצרה כעת, כיצד יוכל להעביר לירושלים את האבן הענקית? שוב הצטער. רבי חנינא עמד אובד עצות, הייתכן שכל העבודה תרד לטמיון?

תוך כדי קרבו למקום כמה ערבים, כשראו את רבי חנינא דואג שאלו אותו האם נזקק הוא לעזרה, והוא ענה להם:"חפץ אני ליטול אבן זו ולהעבירה לירושלים", אמרו לו: "ניקח לך את האבן בעבור שתיתן לנו חמישה סלעי כסף", השיב רבי חנינא בצער כי אין לו מהיכן לשלם סכום זה, והלכו האנשים. לא עברו דקות מספר והנה קבוצת אנשים נוספת, שוב שאלו אותו האם זקוק לעזרה ושוב ענה גם להם כמו לקודמיהם. השיבו: ניקח לך את האבן ובלבד שתעזור ותתמוך גם אתה בידך באבן.

הדרך עברה בן רגע, הם זכו לקפיצת הדרך. כאשר הגיעו לירושלים, רצה רבי חנינא לשלם לאנשים הטובים שעזרו לו, אך הם אינם. הוא חיפש אחריהם בכל סביבות ירושלים ולא מצא. שאל בבית המקדש ואמרו לו שלא היו אלה אנשים אלא מלאכים. השם ראה את חשקו העז להביא מתנה לבית המקדש, לכן שלח לו סיוע ממרום.

הקב"ה אומר: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. רק תפתחו, תראו שאתם רוצים ושואפים, שלא טבעתם לגמרי בביצה של העולם הזה, תתחילו במעשה קטנטן שיוכיח את כנותכם בנושא. אז אני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם, תגלו עולם חדש וכל כך מופלא, מלווה בסיוע אדיר משמים, רק תרצו. אבל אל תשכחו שאי אפשר לטפס על סולם כשהידיים בכיסים.

תמוז – ראשי תיבות: זמני תשובה ממשמשים ובאים. ריחו של חודש אלול, חודש התשובה, כבר מתגנב לאף ברקע, הוא כבר לא כזה רחוק. אז למה להשאיר הכל עד לרגע האחרון? לדקה ה-90? אפשר כבר עכשיו להתחיל לפשפש במעשינו ולמול את ערלת הלב, שהספיק להתמלא במהלך השנה שחלפה בכל מיני דברים שראוי לתקנם. נשבור את לב האבן לחתיכות, כך יהיה לנו קל יותר להגיש אותו עד לכסא הכבוד כשהוא נקי, רחוץ וטהור. ובעזרת השם יתברך, נזכה להיכנס לחיים טובים ולשלום, אמן!

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה