האור שבקצה המנהרה

גישת ה’אין מה לעשות’ לא קיימת.
זאת גישתו של האדם, בשר ודם, שלא
רואה דבר פרט לחלק הבודד של הפאזל
שמונח לפניו. ראיה מצומצמת שמונעת
ממנו לראות את האור שבקצה המנהרה.

בשדי יער – פרק 41

לכל מצב איתו אנו מתמודדים הבורא הקדים תרופה למכה. כל צער או צרה שיש לאדם, עליו לדעת, שעוד קודם שהביא הבורא את המכה עליו הוא כבר הכין את התרופה. דבר זה מהווה חיזוק עצום בפני עצמו – שנזכור שאין כאן צרה מוחלטת, אלא ישועה שהוכנה כבר לפני שהצרה נחתה על האדם.

בדברים אלה יצליח האדם להתחזק ולא ייפול לחושך וייאוש. כאשר אדם נמצא בצרה אז הוא רואה רק את הצרה, לכן נופל לייאוש כאילו אין שום דרך להיחלץ ממנה, או שאין מה לעשות וכן הלאה, ונראה בעיניו שגזר הדין חתום למעלה.

אך אין זה נכון. אי דבר כזה "אין מה לעשות", זה נראה כך רק בעיניו של האדם, בשר ודם, שבאמת לא יודע מאין יבוא עזרו וכיצד תבוא הישועה, דבר שמסביר את המקום החשוך בו הוא נמצא. ושוב, כל זה רק למראית עין. הקב"ה בודאי יודע ורואה את הכל – את כל מה שהאדם לא רואה. לכן אין צורך להתבלבל או לנסות לתכנן ולצפות מנין תבוא הישועה, אלא על האדם לעשות את שלו. תחילה, להודות על הצרה עצמה שבודאי לטובתו, כדי לעורר אותו לתשובה ולמרק לו את עוונותיו.

שנית, לעשות תשובה ולדבר עם בורא העולם. להאמין שיש עניין שהכל יתהפך לטובה, כפי שרבי נחמן מברסלב מלמד אותנו. להאמין שהבורא הוא כל יכול והוא יכול להפוך את הצרה הגדולה ביותר לטובה עצומה. כי יש עניין שהכל יתהפך לטובה, יש עניין כזה…

עלינו להפנים ולחקוק בליבנו: שכל מה שעובר עלינו – הכל רק לטובה, מזה צריך רק להתחזק, מכיוון שהשם רואה את הכל ואילו אנו, בני האדם, לא רואים אלא חלק קטן מתוך הפאזל העצום של חיינו והבריאה כולה. השם יכול להפוך ברגע אחד הכל לטובה, ואם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן! התרופה כבר מוכנה.

כללו של דבר, כל אחד צריך לחזק בעצמו את האמונה שהכל לטובה, ורק אז יפנה אל השם עם עין טובה וידבר איתו. כל זמן שאדם לא מאמין שהכל לטובה ולא מודה על כך, אז כל פנייה שלו אל הבורא נעשית בהרגשה שמשהו לא בסדר. וזאת בכיית חינם, דבר שמרגיז את הבורא.

כאשר הבורא רואה שאדם מתפלל לפניו עם הרגשה שלא טוב לו, הוא לא עוזר לו. הוא לא שומע ולא רואה אותו, כמו שכותב רבי נחמן בספרו "ספר המידות": "על ידי עצבות אין השם עמו". אולם אדם שמודה, מיד נפתחים לפניו כל השערים, כך כתוב בזוהר הקדוש בפירוש, ותיכף ומיד הוא יכול להיכנס להיכל המלך שמחכה לו בכיליון עיניים ומתפעל מאותו אדם שמודה לו כאילו הביא לפניו מתנה גדולה. רק לאחר שאדם מודה הוא יכול לדבר על בעיותיו, בלי תלונות ובלי בכיות, אלא מתוך רצון אמיתי לדעת איזה מסר הבורא רצה להעביר לו בקושי/בעיה איתם הוא מתמודד.

ואת הכל, יש לומר בחיוך ועם אמונה. הזיווג מתעכב? תודה רבה, זה בטח לטובה, וכן הלאה. אל תבכה. בורא עולם לא ברא את בריותיו כדי שיבכו, הוא ברא את העולם שבריותיו יחייכו ויאמינו בו שכל מה שהוא מעביר אותם בחייהם – הכל לטובתם.

שערי דמעה לא ננעלו, ואין הכוונה בדברים אלה כלל לתלונות של בני אדם על הדרך בה מנהל הבורא את חייהם. בכייה כזאת לא רק שנועלת את כל השערים אלא אף מעוררת רוגז ודינים קשים ח"ו. לעומת זאת, כתוב בזוהר הקדוש ששערי הודיה לא ננעלו. שם כבר אין שום סכנה.

מתוך הסבר זה נבין את מה שקורה להרבה אנשים שמתפללים וסובלים מייסורים כאלה ואחרים – זה מפני שהם בוכים ומתלוננים. לכן, התרופה הראשונית לזה היא תפילה מתוך שמחה והודיה. על האדם להרבות בתפילות כדי שתפילתו תהיה מתוך מקום של שמחה ותודה, ורק כאשר מרגיש שהוא שמח ובטוח שלא תתגנב לתוך תפילתו נימה קלה של בכייה ותלונה, אלא תפילתו תהיה מלאה וגדושה באמונה שהכל לטובה – רק אז יכול לבקש את מה שהוא צריך, לברר, לעשות תשובה וכן הלאה.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)