החיים ברגע של אמת

יש לך אלף ואחת אפשרויות, אבל
יותר מהכל יש לך את זה…", והיא
הושיטה לי את המצלמה הדיגיטאלית.
ואז, ראיתי את הכל ב"רגע אמת"…

עבודתי במשרד התיווך הייתה מלחיצה ביותר בזמן האחרון. לא בגלל שהיה לנו חסך בזמן ולא בגלל שלא הצלחנו להיענות לכל הפניות. להיפך, כולנו היינו מוכנים להישאר עד חצות הלילה, לטפל בפניות, לרוץ עם רוכשי דירות ולנהל שיחות אלף לילה ולילה.

בפועל – לא הייתה לנו עבודה.

הוותיקים שבינינו עוד זכרו את הימים היפים ההם, שבהם מכירת דירה או קנייתה היו נעשות כדבר שבשגרה. היו שבועות שבהם הצלחנו למכור שתי דירות ולהשכיר עוד חמש אחרות.

משרד התיווך של זאב היה משרד התיווך המצליח ביותר, ורגע לפני המשבר הגדול, כשהמנכ"ל זאב היה משוכנע שהוא זקוק לתוספת עובדים, הוא הכניס אותי לעבודה, מכיוון שזיהה בי כישרון טבעי לשכנע לקוחות פוטנציאליים. אחרי חצי שנה התחיל המשרד לקרוס. שיחות טלפון לא התקבלו. התחלנו להתרוצץ אחרי כל דירה שהוצעה למכירה. התחננו למוכרי הדירות לאפשר לנו למכור את דירותיהם.

אני רוצה לגלות לכם סוד קטן. רוב האנשים סבורים שעקב העליות הגדולות, מחירי הדירות עלו. בפועל – זה לא כך. מה לעשות? אדם מתלהב מהדירה שלו ומציע אותה למכירה במחיר לא ריאלי ובתוספת של חמישים אלף דולר. אנשים סוגרים את הטלפון כשהם שומעים את המחיר. אם המוכר לחוץ, הוא יסכים להתפשר. אם הוא לא לחוץ, הוא יחכה חצי שה ואז יתפשר על המחיר הנורמטיבי.

בכל מקרה, פתאום נאלצנו לעבוד בתנאים אחרים משהכרנו. במקום שיפנו אלינו, נאלצנו לפנות לאחרים. למעשה, זאב, המנכ"ל, היה זה שניסה לקשור קצוות, ואנחנו נותרנו מחוסרי עבודה. אני זוכר את החודש הראשון שעברנו בלי מכירה או השכרה אחת. בזמן שזאב חילק את משכורות הבסיס, הייתה דממה במשרד. זאב היה מוטרד מאוד כאשר אסף אותנו העובדים, חמישה במספר, והודיע שהוא לא מוצא אופציות נוספות. הוא יהיה חייב לפטר עובד אחד. "זה לא אישי. אתם יודעים כמה אני מעריך את העבודה שלכם. אני חושב שהגענו לקו האדום, אין דרך חזרה", הוא הסביר.

ואז התחילה המלחמה.

אמנם אני נכנסתי אחרון, אבל היה גם אבי, עובד שנכנס לפניי, יצא לחופשה בת חצי שנה ואז שב למשרד. הוא התלבט, ניסה עבודה אחרת ואז חזר לעבודת התיווך. את שלושת הוותיקים לא חשבנו שזאב יוציא, אבל לשנינו היה סיכון זהה. ובעצם, באותו רגע, פתחתי מלחמה סמויה באבי. היה לי ברור שגם אבי לא יבזבז זמן וגם הוא ינסה להטות את הכף לטובתו.

אחרי שבוע זכיתי לשיחת טלפון מזאב. זה לא היה פשוט כלל וכלל.

ישבתי במטבח, אוכל את ארוחת הערב. הילדים שלי ישבו מולי. הקטן שיחק עם הסלט. האמצעית ייבבה לעצמה, כי היה נדמה לה שהיא קיבלה מכה. בת העשר ניסתה לצלם אותה במצלמה הדיגיטאלית, בן החמש הקפיץ כדור.

ואז התקשר זאב.

"אני אהיה מוכרח לפטר אחד מכם", הוא אומר, וקולו עצור מאוד. "אני רוצה שתגיד לי את האמת, אלי. אתה חושב שתוכל להסתדר?"

היה לי ברור שלא אוכל להסתדר ללא המשרה הזו. למעשה, פחד גדול אחז אותי כשחשבתי על המחשבה שאני אמור לצאת לשוק העבודה הדליל ולנסות לאתר משרה אחת נורמאלית, משרה שבה מקבלים משכורת בזמן, משרה שיש בה סביבת עבודה סבירה, שעות עבודה רגילות. איפה אמצא משרה כזו? מי ייקח אותי?

"למה אתה שואל אם אוכל להסתדר?", הייתי טרוד כל כך שלא יכולתי לשים עין על הילדים. הייתי פקעת עצבים.

"תגיד לי, מה דעתך על אבי? יש לו יתרון בכך שהוא מאורגן ומסודר ומתמסר לעבודה, אבל בפועל הוא לא מצליח להביא לתוצאות", זאב היה נשמע שקול.

זו הייתה ההזדמנות שלי לשרוד! ניצלתי אותה כמו חיה טורפת, בלי לשים לב שאני מאבד את אישיותי ואת כל המידות הטובות שאספתי לעצמי בדרך. "תשמע, לא נעים לי לדבר על אבי, אבל אתה חייב לדעת שבאבי אין הרבה אפשרויות להשקיע עכשיו…" התחלתי לדבר ולא הפסקתי. דיברתי על חוסר הכישרונות שלו. על שהוא הוביל עסקה אחת לאבדון. על שהוא, זאב, יפסיד אם אבי יישאר במשרד, וסתם כך, גם לולא היה צורך להצטמצם, מן הראוי היה להחליף אותו בעובד אחר. "אני אומר את זה, כמובן, לטובתך בלבד. אתה לא חייב להקשיב לי, אבל זו טובת המשרד", סיימתי את דבריי.

לפני שסיימנו את השיחה, אמר זאב שמחר יודיע לי על הצעדים שינקוט. ניגבתי את הזיעה, שזלגה על מצחי בחופשיות. הייתי עייף ומותש. שאלתי את עצמי כמה מאמץ השקעתי בשיחה הזו וכמה תוצאות אקבל ממנה.

למחרת בבוקר, כשהגעתי לעבודה, התקשיתי מאוד לדבר עם אבי. הוא קיבל את פניי בחביבות, הציע כוס קפה ושאל לשלומי. ברגע של שקט הוא ביקש ממני להגיע למטבח הקטן. "תשמע, לא נעים לי לומר לך, עשיתי את כל המאמצים כדי שזה לא יקרה, ואני לא יודע מה לעשות", הוא אמר, ובקולו מבוכה רבה.

נדרכתי. "על מה אתה מדבר?"

הוא הסתכל לכל הכיוונים, רק לא בי. "תראה, אתמול התקשר אלי זאב ושאל מה דעתי עליך. אתה יכול להבין בעצמך שאמרתי את כל הדברים הטובים ביותר בעולם. אמרתי שאתה עובד זריז ומצטיין ושתעשה הכל בשביל שהמשרד יצליח. אבל זאב טוען שהוא חייב לפטר מישהו…"

"נו?"

"לא יודע, אני מאוד מפחד שלמרות כל מה שאמרתי ולמרות כל התחנונים שלי והדיבורים שהתקופה הקשה תעבור, זה לא יעזור הרבה. תתפלל. גם אני אתפלל עליך".

לקחתי נשימה ארוכה. "מה אמרת עלי?" שאלתי בקול צרוד.

אבי הסתכל בי בתדהמה, לא נהוג שאדם יבקש מחברו להמטיר עליו מחמאות… הוא הבין שלקחתי קשה את סכנת הפיטורים, וכנראה אני מבולבל מאוד. "הסברתי לו", אמר לי אבי, "שיש לך כושר שכנוע, ואתה מסוגל לשכנע אנשים לקנות ולהאמין ביתרונות של הדירה בלי להסתכל בחסרונות. בקיצור, את כל מה שיש לך. אמרתי שהוא יפסיד אם יפטר אותך. פשוט יפסיד".

כמעט שבלעתי את הלשון. לא יכולתי להמשיך ולהקשיב. היה לו פרגון בעיניים, לאבי, והייתה שם דאגה כה רבה עבורי. הרגשתי מבולבל.

אחרי שעתיים הגיע זאב למשרד. הוא קרא לי לחדרו. "אחרי הרבה שיקולים ושאלות", פתח את דבריו, "ואני חייב לומר לך שהתייעצתי וניסיתי לראות איך אוכל לשרוד את החודשים הקשים הללו – אין מנוס. אנחנו חייבים לפטר". הוא נשם נשימה ארוכה. "לצערי, אתה מפוטר". הוא הושיט לי יד. הייתי המום. זה היה רגע כזה, שבו נודע לי שאני מפוטר. שבעוד שבועיים לא אצטרך להגיע לעבודה. זה היה רגע שבו הרגשתי שכלו כל הקיצין. זאב לא יכול היה להסתכל בעיניי. זה היה יום עצוב עבורי. החברים כולם שתקו. "אני יודע שאתה מרגיש לא בנוח", אמר לי זאב, "מצידי, אני מוכן לשלם לך שבועיים מראש ואתה יכול להחליט אם תגיע או לא תגיע לעבודה". הנהנתי בראשי.

זו הייתה החלטה קשה. הייתי אמור להכריע בין תחושת חוסר הנוחות בין העובדים לבין תחושה של בדידות וחוסר עשייה בבית. חזרתי הביתה להודיע את הבשורה הקשה. הייתי שבר כלי, רצוץ לגמרי. אשתי הייתה בטוחה שקרה משהו גרוע בהרבה. לקח לה הרבה זמן להבין ש"בסך הכל" פוטרתי. אם היא הייתה פסיכולוגית, היא הייתה מאבחנת אותי כסובל מדיכאון קל. נכנסתי למשבר. סירבתי לצאת לעבודה. לא היו לי כוחות נפש לחפש עבודה אחרת. ביקשתי מאשתי שכרגע לא תספר מילה וחצי מילה על שפוטרתי מן העבודה, ובסך הכללי ניתן לומר שהייתי חצי בן אדם, פשוט כך.

היה שלב שבו אשתי ישבה מולי ואמרה לי: "אתה חייב לדעת מה יש לך בידיים. יש לך, ברוך השם, משפחה. יש לך הורים תומכים. יש לנו הכנסה נוספת. יש לך כישרונות. אתה יכול למצוא עבודה. יש לך הזדמנות לפתוח משרד תיווך לבדך. יש לך אלף ואחת אפשרויות, אבל יותר מהכל יש לך את זה…" והיא הושיטה לי את המצלמה הדיגיטאלית. "אלו הילדים שלך. תסתכל בהם. יש לך ילדים. אתה לא יכול להיכנס לדיכאון מרגע של התמודדות. זה בלתי אפשרי". היא החליטה לכעוס במקום שהצער והאמפטיה לא הועילו. היא פנתה למטבח, ואני נשארתי עם המצלמה הדיגיטאלית בידיי הרוטטות.

איני יודע מדוע, אבל באותו רגע, משום מה, החלטתי אכן לפתוח את המצלמה. הסתכלתי בתמונות של ילדיי. כולם צוחקים. כולם מאושרים. ראיתי הסרטות קטנות של קטעים מעניינים. אני יושב ומסתכל. ופתאום זה עולה. תמונה שלי, ובה סימון של הסרטה. פתחתי אותה, ומול עיניי אני רואה את עצמי, במלוא הקומה, מוסרט בצורה עקומה מעט. אני מדבר בטלפון, והקול שלי נשמע ברור מאוד: "אבי? אם אתה מעדיף להתפשר על עובד לא כל כך מוצלח, תיקח את אבי…"

זה היה רק משפט אחד. השיחה שלי עם זאב הבוס הייתה מוקלטת מן ההתחלה ועד הסוף. בין לבין ראו גם את הילדים שלנו נכנסים ויוצאים, ואפילו שמעתי את אשתי מבקשת מהילדה להפסיק להסריט, ואת הילדה עונה שהיא מסריטה את כולם ב"רגע אמת", כדי שתהיה מזכרת איך הבית נראה, סתם כך. ותוך כדי שהיא מסריטה, הקול שלי נשמע. לפעמים אני גם רואה את עצמי, מסתובב מצד לצד, מנסה להגביר את הקול, מנסה לשכנע את זאב לפטר את אבי ולהשאיר אותי. הדם אזל מפניי. בושה אמיתית. הרגשתי כאילו איבדתי צלם אנוש. למה ניסיתי להכפיש את שמו של אדם יקר כל כך? היה בי תיעוב כלפי עצמי וכלפי כל מה שעוללתי. אחרי שלוש דקות של מחשבה החלטתי שאני מתקשר לזאב.

"תשמע זאב, אני חייב לעשות את השיחה הזאת לפני שאנחנו נפרדים סופית", אמרתי לו. "רק רציתי שתדע, שכל מילה שאמרתי לך על אבי, לא היה בא שמץ של אמת. אבי הוא עובד מסור ונאמן, ואני בטוח שעוד תלכו רחוק עם המשרד הזה ביחד".

זאב היה המום. הוא שתק לרגע. "האמת היא", הוא אמר לבסוף, "שהתקשרתי לשניכם. החלטתי שאני אברר אצלכם זה על זה ואראה מה לעשות עם האינפורמציה. אני מצטער לומר לך, אבל הדיבורים שלך היו נשמעים רציניים מאוד, וכמעט שהחלטתי לפטר את אבי ולא אותך. רגע לפני הפיטורים ביקשתי לדבר עם אבי ולברר עליך. ואז שמעתי אותו אומר דברים טובים. אתה יודע, דברים טובים מכל הלב, וכמה הוא דואג לך! ואז שיניתי את הבחירה שלי. אתה לא חידשת לי כלום על אבי. אבל יתרון של עין טובה – את זה אין לכל אחד. ואני שמח שחזרת בך, אם כי זה לא ישנה את הסיטואציה", היא מיהר להבהיר.

סגרתי את הטלפון כשאני המום. אני, במו ידיי, הבאתי על עצמי את הפיטורים. הפה שלי הוציא מילים הרסניות. ביקשתי להינצל ולהפליל את האחר, ובסך הכל הפללתי את עצמי.

כיום, אני יכול לומר שהשתניתי מן היסוד. קשה לשמוע אותי מדבר רע, חלילה, על מישהו. למדתי והבנתי שהמילים שלי יכולות לבנות או להרוס. לא רק את האחרים, אלא בעיקר אותי.

(באדיבות מגזין שעה טובה)