את המנגינה הזאת אסור להפסיק

יש כל מיני קולות מפחידים שמאיימים
עלינו ועל שלוות הנפש שלנו. הם רוצים
להשתיק את המנגינה שאסור להפסיק.
אם רק היינו יודעים שהם לא אמיתיים,
שהם לא יכולים להזיק לנו בכלל…

סיפר רבי יוסי בן קיסמא, פעם אחת כשהייתי מהלך בדרך, נכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל ובא אליהו הנביא זכור לטוב, ושמר לי על הפתח, עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי: "שלום עליך רבי!", ואמרתי לו: "שלום עליך רבי ומורי!", ואמר לי: "בני, מה קול שמעת בחורבה זו?" אמרתי לו: "שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: 'אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות'". ואמר לי: "חייך וחיי ראשך! לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך. ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין "יהא שמיה הגדול מבורך" הקב"ה מנענע ראשו ואומר: "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך – מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

ה"תפארת שלמה" מבאר, כי מעשה זה שסיפר רבי יוסי עצמו, הרבה רמזים טמונים בו. למה בא דווקא אליהו הנביא לשמור לו על הפתח? ולמה הוא שומר 'על הפתח' ולא על כל החורבה כולה? ובכלל, מפני מה צריך רבי יוסי שמירה? ומבאר: כי כאשר נאמר שרבי יוסי נכנס להתפלל בחורבה מחורבות ירושלים, זה לא תיאור פיזי של מקום שבו נעמד והתפלל, אלא זה תיאור של הכוונה. רבי יוסי היה מתפלל על המצב הנורא של חורבנה של ירושלים, והעתיר על בית המקדש שייבנה במהרה בימינו. שכן, רבי יוסי בדורו של חורבן היה. ובא אליהו זכור לטוב. למה אליהו? כי הוא המבשר טוב לכל עם ישראל, כפי שנאמר: "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר". הפקיד על כל הבשורות הטובות הוא אליהו הנביא. ומיד כאשר מבקשים דברים על תקומתה של ירושלים וכינונה, הרי שאליהו הנביא נמצא במקום ההוא. לכן בא אליהו הנביא ושמר לו על הפתח. רבי יוסי צריך שמירה. מבאר הרמב"ן על הפסוק "ועבדתם את ה' אלוקיכם" – איזוהי עבודה שבלב? זוהי התפילה!

תפילה היא עבודה עצומה. ועבודה גדולה היא להתפלל בלי שום מחשבה זרה הטורדת את האדם ומבלבלת אותו. במיוחד כשמכוונים לדברים גבוהים. ובמיוחד, בימים אלה, עשרת ימי תשובה כאשר פנינו אל היום הקדוש – יום הכיפורים, ובכלל כאשר אנו עוסקים בדבר העומד ברומו של עולם – התפילה. לכן בא אליהו ושמר לו על הפתח. איזה פתח? פתח הפה. שייצאו הדברים בכוונה רצויה, כפי שמתחננים אנו בפתח כל תפילותינו "ה' שפתיי תפתח", כי יש פתח אמיתי לשפתיים אשר עובר דרך הלב והמחשבה, וצריך שיהיה פתוח כלפי מעלה וסגור לכל העניינים החיצוניים המבלבלים את דעתנו.

"כי יפלא ממך דבר, דברי ריבות בשעריך"… הגבולות שאנו חפצים בהם למען החיים הטובים והנכונים הם גבולות ברורים. אבל לא פעם מתעוררת מלחמה בגבולות אלה. האש בתוכם מאיימת על כל מה שאנו רוצים להשיג. לכל אדם יש שערים. לאוזניים, לעיניים, לפה, ללב. וככל שרוצים לזכות לשמור על השערים הללו שיהיו שערים לקדושה, ועד כמה שרוצים להתפלל בכוונה, מגיעים לפתע "דברי ריבות בשעריך". פתאום מגיעות המריבות הגדולות לשערים. המון מחשבות זרות המבלבלות את האדם בשערי התפילה. ומריבות על שמירת העיניים ושמירת האוזניים והלשון. ניסיונות שלא יודעים כיצד לנהוג בהם. לפתע מגיעים לאדם 'דברי ריבות בשעריך'. מישהו צריך לעשות איתם סדר: בין ריב לריב – המריבה של היצר הטוב עם היצר הרע. בין דם לדם – בין דם של הזולת לדם האדם. כל זה מגיע ברגעים הגדולים של הניסיונות או בשעת התפילה. וכמובן שדבר זה נצרך לכל ימות השנה, לכל רגע, ניסיון ותפילה, קל וחומר בימים אלה. אז מה עושים?

התורה נותנת לנו עצה מועילה – "וקמת ועלית אל המקום"! להתרומם ולהתנתק מהמקום שבו נמצאים ולכוון לגבוה. "וקמת ועלית אל המקום". הזכות הגדולה היא לייחד את שם שמים ברגעים שמרגישים את דברי הריבות הללו.

בסיפור מעשה בבן מלך ובן שפחה שהתחלפו, מתוך סיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב זי"ע, מתאר הרבי איך נמצאים שניהם גם יחד בתוך היער במצב ערטילאי משהו. בן המלך – אשר לא יודע את האמת בבירור על עצמו, ובן השפחה הטוען לכתר (משום שהמיילדת החליפה ביניהם ואין הוכחות). שניהם הידרדרו והגיעו ליער העבות. היער הוא סמל למקום פראי, חסר גבולות אשר לא מתקיימים בו חוקי בני אדם ובו בעצם אין מעמדות. והנה בתוך סבך היער, כשהם מבוהלים שניהם מהחיות הטורפות ומהנחשים הלוחשים בארסם בכל פינה, הם כבר הגיעו לפת לחם, ובן השפחה אשר משמש בעצם כמלך – מוותר על המלוכה ומוכר את עצמו לעבד תמורת פת הלחם שנמצאת בתיק חברו. ובכל אופן, בן המלך האמיתי עדיין לא מודע בבטחה למדרגתו. לפתע הוא זוכה להפתעה נפלאה: הצדיק נראה לו. הצדיק אשר גר הרחק משאון כל העולם, ולא שוקע בהבליו. הצדיק מאיר לו פנים ומזמינו להתארח בביתו. מתבונן בן המלך בביתו של הצדיק ורואה שהבית כל כך מרומם עד שהוא נראה ממש כמרחף בין שמים וארץ. איך נכנסים לתוך בית שלא נמצא על הקרקע? הוא מתפעל והצדיק מוביל אותו בבטחה, אותו ואת בן השפחה אשר הבטיח לשרת את בן המלך מעתה, אל ביתו.

בן המלך, עדיין כל כך שקוע בהבליו, עד שכאשר נשמעים קולות מפחידים של היער הוא נבהל. הנה, הוא נמצא בצל הצדיק. כבר זוכר לראות שכאן הכל שמימי, שהבית לא מונח כלל על הקרקע, ובכל אופן נבהל מאימת החיות הרעות של היער. כי ככה זה כולנו. כבר נמצאים בבית המלך – עומדים בתפילה לפניו, או לומדים מתורת החיים, או אפילו נמצאים במחיצת הצדיק, או כבר קיבלנו ממנו עצה טובה, ועדיין מובהלים "לשמור על החיים"… כשרואה זאת הצדיק, מיד מתחיל להשמיע לו נגינה שמימית מופלאה, ובאותו הרגע ששומע את השירה המופלאה ההיא, אשר אמנם דקה היא, אך מתנשאת מעל כל רעשי העולם הזה, שירה אמיתית של הנשמה אשר מחזקת את האדם ומרחיקה ממנו כל דבר רע, מתיישב בן המלך בדעתו וחוזר לעשתונותיו, וכל בהלתו – כלא הייתה. אותם פחדים, אלו הן בדיוק המחשבות הזרות המעיפות את האדם מארמון המלך. כפי שמתאר רבי מנחם מנדל מויטבסק זיע"א, שכל מחשבה זרה טורדת אותנו שוב מחוץ לארמון התפילה.

הצדיק נוטל את תיבת הנגינה המופלאה אשר נמצאת בביתו, ומגיש אותה כמתנה לבן המלך הצעיר. דע לך שתיבה זו מיוחדת היא, מנגנת כאשר שמים אותה על גב הבהמה. אם רק תשים אותה על הבהמה ותכוון לבורא עולם ותתפלל אליו, ותזכור שנתתי לך זאת, תשמע נגינה נפלאה. ובן המלך? נוטל את התיבה בהתרגשות וסקרן עד מאוד לראות שהיא 'עובדת'. בהמשך, הוא אורז את מיטלטליו והצידה שניתנה לו, וצריך לצאת להמשך המסע ביחד עם ידידו החדש – בן השפחה שנמכר לו לעבד עולם. הוא ממהר, כי הוא מחויב לממש את תפקידו. מוכרח להגיע לארצו ולשלוט בה. כי לכל אחד יש את ארץ החיים, והתפקיד הוא להגיע לכס המלוכה כרצון הבורא. אך אז מזהיר אותו הצדיק כי יכוון צעדיו איך ללכת לארצו, וגם נותן לו סימנים ברורים איך נראית אותה ממלכה: "בה המלך חכם וכל התושבים טיפשים".

הסימן המובהק הזה מביא את בן המלך במהירות הראויה אל מקום שנראה לו כמקום הנכון. אמנם הוא שואל את התושבים איך נקראת הממלכה הזו ואומרים לו: פעם הייתה כאן ממלכה של מלך חכם ותושבים טיפשים, אבל עכשיו המלך טיפש והתושבים חכמים. זה נראה לו, למרות השינוי הדק, המקום המוגדר. למה? כי כשכולם יודעים שמלך הוא חכם והעצות שלו חכמות – החכמה היא של הבורא יתברך ועל פיו צריך להשליט את החיים, אז כולם מרגישים כטיפשים ובענווה עובדים אותו. ומאן מלכי? רבנן. ומחויבים להתקשר לצדיק כדי שינחנו בעבודת השם. וכדי לזכות לקבל את דעת הצדיק צריכים לדעת שאני טיפש, ולא השכל שלי יכתיב לי מה לעשות, אלא רק עצתו.

אבל במצב החדש, שבו בן שפחה מולך, הרי שנגרם דבר נורא, כולם חושבים שלא חוק המלך מחייב, ובודאי שלא שומעים בקול הצדיק, ומזלזלים וחושבים שהצדיק כבר שייך לדורות קודמים והוא טיפש ח"ו, ואילו הם החכמים. "חכמים המה להרע". כבר לא נשמעים לעצות ולהדרכות ולא חיים כפי שהוא מכתיב.

בן המלך רואה את המצב הזה, אבל מחליט להיכנס. הוא גם מחויב לעשות כאן את הסדר ולהחזיר את החיים הנכונים, כי זה רצון השם יתברך מכל יהודי, להשליט את מלכותו יתברך בעולם. אבל אותו ארמון, חיילים רבים שומרים אותו. ואיך ייכנס? הוא מחפש דרך מפה ומשם, והנה, נמצא השביל הנכון לארמון. פתוח, כמחכה לו. הוא מנסה לעשות מספר צעדים וכבר שומע צעקות נוראות ואזהרות וקולות של יריות וכרוזים הקוראים לו לפנות את המקום. והוא באמת כמעט בורח. אז מתחיל ויכוח אמיץ בינו לבין בן השפחה, זה אשר מתחיל לומר לו כי זה נראה ממש מהלך מסוכן להיכנס לפה, ויש מצווה לאדם לשמור על נפשו, ואסור לו לעשות מעשים מסוכנים. הויכוח המרשים הזה, הוא מלא הוכחות בין בן המלך, שחושב שיש לו אחריות, לבין בן השפחה שאומר לו תברח מהסכנה.

"אבל הצדיק אמר לי שהוא חיכה לי כבר הרבה זמן, ושאני צריך לשלוט בממלכה שבה המלך חכם – וזה סימן ברור שמדובר במקום הזה! ושכאן אני מחויב לעשות את עבודת השם שלי", אומר בן המלך. "לא נכון!" קובע בן השפחה. "'הדברים' של הצדיק לא תואמים למצב. התושבים בעצמם אומרים לך שפעם זה היה כך שהמלך היה חכם וכולם טיפשים. אבל עכשיו הכל השתנה. וכאן המצב שהמלך טיפש והתושבים חכמים. אולי הצדיק צדק פעם. אולי ההכוונה שלו הייתה נכונה לעבר. אבל היום? היום השתנו הדברים. אנחנו חיים בדור שיש הרבה יותר השכלה ואנשים מאוד חכמים, ואי אפשר להכתיב להם מה לעשות, ודווקא הצדיק הוא זה שלא קשור לכל ההתפתחויות. וזו גם הוכחה שהדברים שאמר כבר לא מחייבים אותך. כי הסימן שהוא נתן לך כבר לא קיים. ולכן אתה לא צריך לעשות מה שהוא אומר".

כמה אקטואליים הדברים לימינו, כשבאמת נדמה שהחיים השתנו והסגנונות התחלפו, ו'היום זה לא מה שהיה פעם' ואי אפשר להיות מצומצמים, ולא ניתן להכתיב מה לעשות, ולכל אחד יש את השכל שלו, וכבר כולם מאוד מ-א-ו-ד חכמים…

אבל בן המלך נחרץ, הוא מחליט לנסות להיכנס בכל אופן, וכל השאגות והצרחות והאיומים והכרזות והיריות מבלבלים אותו. הוא נוטל את תיבת הנגינה, על גבי בהמה, על גבי הבהמיות, הוא נושא תפילה ואז זוכה לשמוע קול של ניגון עתיק ומרגש. ניגון שמימי הנשמע מסוף העולם ועד סופו. כוחותיו שבים אליו. וגם השמחה. הוא מתבונן ימינה ושמאלה ולפתע רואה שני אנשים נשואי פנים. הוא שואל אותם אם יוכל להיכנס. והם אומרים לו שצריך לנסות. הוא גם ממשיך ושואל, האם כל השאגות והאיומים והסיכונים הם באמת כל כך מסוכנים? והם עונים לו שזה רק קולות ואפקטים של כל מיני חברות הגנה, אבל באמת זה לא מרביץ לאף אחד, והם לא הרגו שום איש. אלו קולות מפחידים ומבלבלים אבל לא מסוכנים באמת.

וכך, הוא אוזר כוח, להשליט את הנשמה ולהיות בן המלך – עם החלק היהודי שבו, ולתת ל'בן השפחה' – החלק הגשמי שלו – להיות לו עבד עולם ולשמש אותו בנאמנות בתפקידיו בעולם הזה.

באותה עת שהוא נכנס לארמון ומסייע לסדר את הדברים כפי שצריך, לזכות להעמיד את המנורה במקומה הנכון ואת השור ואת האריה… להמליך את הבורא יתברך באותו רגע, נענים כולם: אכן, זה בן המלך האמיתי!

הקולות אשר מאיימים על שלוות הנפש הם קולות מפחידים אבל לא קולות אמיתיים. הם לא יכולים להזיק לנו. אנחנו רוצים רוחניות? לא לתת לכל המולת החיים להשתיק את המנגינה הנפלאה הרוכבת על הבהמיות ומנגנת את הניגון הנפלא. לדעת שתמיד כשאנחנו רוצים לעשות משהו רוחני, יש כל מיני קולות מפחידים שמאיימים עלינו. והקולות הללו, הם שגורמים לנו מתוך בהלה לברוח, ואז אנחנו עלולים למעוד וליפול ולהיחבל. אבל אם זוכרים שבחיים יש הרבה קולות, והם לא יהינו לעשות לנו כלום, אם נזכור שאנחנו בעצם בן המלך, וכל שאר הכוחות הם של בן השפחה, כשנדע שיש לנו את הכוח להקשיב רק לקול הבורא יתברך ולקול צדיקיו, כשאנחנו מגרשים את כל המחשבות הזרות ומתכוונים אך ורק לבניין בית המקדש הרוחני – אז אנו זוכים למימוש התפקיד ולהכרזה: אכן, זה בן המלך האמיתי!

וכפי שאליהו הנביא אשר שמר את הפתח אמר: בכל יום ויום אומרת כך, שלוש פעמים. וכשנכנסים ישראל לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואומרים: "אמן יהא שמיה רבא", הקב"ה מנענע בראשו ואומר: "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך". אשרינו אם נזכה להכניס את קולנו לביתו ולארמונו ויישמעו המילים הנכונות היוצאות מפינו אצל המלך.