חיים עם משמעות

כל מעשה קטן שלנו יכול להגביר
את המשמעות האמיתית של החיים
בלב ילדינו. בלי דרישות מוגזמות,
רק בפשטות, נעביר לילדים שלנו
את המסר האמיתי של החיים.

"פסגת שאיפותיי היא להקים בית של תורה!"

"בית של תורה" – מה טומנות בחובן שלוש מילים אלו? תיאורטית, הכל נשמע טוב ויפה. אך במציאות, כשמתעוררות בעיות ומגיעים ניסיונות, לא תמיד הדרך והכיוון ברורים. ישנן טעויות הנובעות מתמימות מסוימת, או מפירוש מוטעה של משמעותם האמיתית של הדברים. לפעמים מדובר בציפיות שהתנפצו אל מול המציאות, ביישום מוטעה של ההשקפה בחיי היומיום, ולפעמים השמה נעוצה בחוסר ידע ביחסי אנוש.

ישנן, בעצם מי לא, הרוצות להקים בית של תורה, אך חלקן טועות בתפישת הפרופורציה הנכונה של הדברים. נוטות לצד ההגזמה, הן רואות בעיניי רוחן את ביתן העתידי כאידיליה בלתי מציאותית. במבחן החיים הן חשות לפעמים אכזבה מסוימת, מבלי שתהיינה מוכנות להודות בטעותן, ומבלי להבין שיש הבדל בין תיאוריה למציאות.

אישה אינה יכולה לדרוש עוד ועוד קישוטים ואביזרים מיוחדים, בית מפואר כיד הדמיון הטובה, ולחלום בד בבד על בית של תורה. זה לא הולך ביחד. ההיפך הוא הנכון. ההסתפקות היא מתכון בדוק לחיי תורה. לא הכוונה שתאכל רק לחם יבש ותשתה מים דלוחים. גם לא הכוונה שתישן על הארץ ותלבש סמרטוטים. בהחלט לא. בת ישראל צריכה לכבד את מעמדה כבת מלך ולהתלבש כראוי, אך דבר לא יתרחש אם ארון הבגדים לא יתפקע מרוב עומס.

את מידת ההסתפקות וההקרבה למען חיי תורה למדנו מרחל אמנו, בתו של כלבא שבוע, שכידוע, כל הנכנס לביתו ככלב רעב, יצא שבע ומדושן. רחל עזבה בית מלא תפנוקים, חיי פאר ונוחות ועברה לגור בבקתה עלובה, חיה חיי עוני ומחסור. אך לא לחינם – היא זכתה להיות אשתו של רבי עקיבא, גדול הדור. ועליה אמר בשעה שבאה לקראתו ונפלה לרגליו לעיני תלמידיו: "אל תמחו בעדה, שכן שלי ושלכם – שלה הוא". הכל בזכות הפרגון, העזרה והעידוד, ובעיקר הסבלנות.

אמרו חז"ל: "נשים – במה זכיין?" כלומר, מהי זכותן של נשים לעתיד לבוא, בזכות מה תקבלנה שכר בעולם שכולו טוב? וענו: "בזכות שמשלחות את בניהן לבית המדרש ומדרבנות אותם ללמוד תורה. ובזכות שמחכות לבעליהן ומדירות שינה מעיניהן עד שובם מבית המדרש".

מרגע שנולד התינוק, מחדירה האם היהודייה בבנה את מהותה של אהבת התורה והתשוקה העזה ללמוד אותה. היא מתרגלת אותו והולכת עימו צעד אחר צעד. תפקידה להתוות לפניו את הדרך, להראות לו מהם הערכים החשובים בעיניה ביותר ומה עומד אצלה בראש סולם העדיפויות. בצורה זו, התינוק גדל והופך לילד ולאחר מכן לנער ולאיש, הלומד את התורה באהבה רבה ובחשק רב.

מספרים לנו חז"ל על אמו של רבי יהושע בן חנניה שברוב חכמתה השכילה להחדיר בבנה אהבת תורה כה גדולה, עד שאמר עליו רבי יוחנן בן זכאי שהיה רבו: "אשרי יולדתו" – מאושרת היא האם ואשרי חלקה לעתיד לבוא, שגידלה בן נפלא כזה – מלא חכמה ויראת השם ואש של תורה יוקדת בקרבו. עוד מספרים חכמינו ז"ל, כי לפני שנולד רבי יהושע הייתה אמו הולכת לצדיקים שבאותו דור ומבקשת מהם: "אנא, התפללו עלי שאזכה שייוולד לי בן שיהא גדול בתורה, צדיק וירא שמים". וכן היא בעצמה הייתה נושאת תפילה יום יום לבורא עולם שיחון אותה בבן בעל אהבת תורה ללא סייגים. כבר בימים הראשונים להולדתו, דאגה האם לחינוכו הטהור של בנה. היא רצתה שאוזניו יקלטו מינקותו דברי תורה, כדי שיתרגל אליהם ויחבבם כשיגדל. מה עשתה? הייתה לוקחת את עריסתו לבית המדרש ומניחה אותה שם, כך כל יום . ואמנם היא זכתה ובנה, רבי יהושע גדל והיה לאחד מגדולי הדור שבימים ההם.

האישה יכולה להוכיח במעשיה ובדיבוריה שהתענוג הגדול ביותר בשבילה, והדבר הגורם לה קורת רוח ונחת מרובה, הוא לימוד התורה וקיום המצוות, ולא להיפך ח"ו. נכון, אנחנו אוהבות בית נקי, מצוחצח, שלא ילכלכו והכל יהיה בו טיפ-טופ. אך הילד צריך להבין בסופו של דבר מה הכי חשוב לך, מה עומד בראש מעייניך, כפי שנראה בניסוי הבא שאותו ערך מחנך לילדים הקטנים אותם הוא מלמד:

"ילדים", אמר המורה, "אני רוצה לשאול אתכם שאלה חשובה. כל אחד יחשוב היטב לפני שיענה". המורה שאל במאור ובהדגשה: "ילדים, מה הדבר שכאשר אתם עושים גורם לאמא הכי הרבה שמחה וסיפוק?". הילדים ענו בזה אחר זה: "כשאני משאיר את הנעליים עם הבוץ בחוץ", "כשאני מסיים את כל האוכל", "כשאני מקנח יפה את האף", "כשאני אוסף את כל הצעצועים"… וכן הלאה. "ועכשיו", פנה המורה לילדים, "כל אחד יחשוב מה הדבר שהכי גורם לאמא לכעוס". הילדים השיבו בשטף ובביטחון: "כשאני שוכח את תיק האוכל באוטובוס", "כשאני מטפס על העצים וקורע את המכנסיים"… וכן הלאה. המורה נאנח.

למחרת קיבלו הורי הילדים הזמנה לאסיפה כללית עם המחנך. באסיפה שאל המורה: "איך ובמה גורם לכם הילד לשמחה?" ההורים השיבו תשובות שונות שנעו כולם סביב אותו ציר. "כאשר הוא מברך יפה", "כאשר הוא לומד בהתמדה", "כשהוא הוא מתפלל בכוונה"… המחנך הקריא להם את תשובות הילדים ועורר את השאלה: "מדוע לא הצלחנו להעביר לילדים את המסר ‘מה באמת חשוב לנו’ והתשובה לכך היא שאוזניהם קולטות את המשפטים הנשמעים ביותר והנושאים שעליהם ההורים מדברים, הנתפסים אצלם כעיקר חייהם.

לאחר חודש שאל שוב המחנך את הילדים: "מה הדבר שגורם להוריכם, הכי הרבה שמחה וסיפוק?". הפעם התשובות היו שונות: "כשאני מברך בקול", "כשאני מכין נטילת ידיים בלילה", "כשאני מוותר לאחים"… וכן הלאה. הניסוי הצליח. הוכח שהנושאים עליהם מדברים ההורים ואליהם מתייחסים, מבהירים לילדים מה חשוב להם באמת.

מסופר על הרבנית הצדקנית מרת לאה עטיה שהסבה יחד עם בנה על שולחן שבת. הרבנית אישה אלמנה הייתה, לכן היא ובנה אכלו את סעודת השבת יחד. כאשר סיימו פנה בנה ללמוד תורה. באותם ימים לא היה חשמל, לכן השתמשו באור הנר או באור העששית. על השולחן בביתה של האלמנה ניצבה עששית שלאורה למד בנה תורה בחשק רב. מולו, ישבה האם וליבה שמח בקרבה, לולא תורתו של בנה יחידה לא הייתה כל משמעות לחייה. היא ידעה את ההלכה: "לא יקרא בשבת לאור הנר שמא יטהו כדי להרבות אור", וחששה שמא מתוך שיהיה בנה שקוע בלימוד יבוא להטות את הנר, לכן ישבה לידו בכל ליל שבת במשך שעות אחדות, מתגברת על עייפותה, ומראה לבנה פנים ערניות.

בליל שבת אחד הכריעה אותה העייפות והיא נמנמה קלות. בנה סגר את הגמרא כי לא יכול היה ללמוד ללא שומר. מיד התעוררה האם ואמרה: סלח לי, בני, נמנמתי קלות. הנה, עכשיו אני כבר לא עייפה, המשך ללמוד בבקשה". למרות הפצרותיו של הבן שאמו תלך לישון, היא לא הסכימה: "לא אוכל לישון אם אדע שגרמתי לביטול תורה". ואמנם, זכתה הצדקנית לראות את בנה גדול וגאון בתורה, הלוא הוא הרב עזרא עטיה זצ"ל, מגדולי התורה שקמו לעמנו בדורות האחרונים.

סיפור זה בא על מנת שנוכל להתבשם ממנו וממתיקותו. גם אם לא נגיע לרמה כזו של מסירות נפש למען התורה, נדע שכל מעשה קטן שלנו יכול להגביר את אהבת התורה של ילדינו. הבה נפגין ונראה שזוהי המשמעות האמיתית של החיים, נשכיל להשתית את יסודות בתינו על אדני התורה. ובעזרת השם, נזכה לראות פירות מבורכים, דורות ישרים ההולכים בדרך העולה. אמן כן יהי רצון.