שמחת תורה במולדורף

בשמיני עצרת ובשמחת תורה אנו מסיימים את קריאת התורה כולה, ומתחילים לקרוא אותה שוב מתחילתה. קהילות ישראל בכל רחבי העולם נוהגים ביום זה לעשות הקפות – ריקודים בבית הכנסת ומחוצה לו כשספרי התורה בידיהם. שמחת תורה הוא חג מלא בשמחה, מכיוון שאנו חוגגים את כבודה של המתנה היקרה ביותר שקיבלנו – התורה הקדושה. בלעדיה, היינו כשאר האומות. ואיתה, יש לנו מפה רוחנית המדריכה אותנו בחיינו.

הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי שהתרחש אי שם בימי השואה הנוראה, סיפור על דבקותו של יהודי בחג הקדוש.

שמיני עצרת כבר היה בפתח ורבי יקותיאל יהודה הלברשטם, הרבי מקלויזנבורג, החליט שביום הזה הוא דבק בבוראו ביחידות. למרות שהיה אסיר במולדורף, מחנה עבודה, הוא לא התכוון לתת לנאצים את התענוג להרוס לו את החג. "שחיות הטרף האלה יעשו מה שהם רוצים, אני לא עובד ביום הזה", אמר. סידור העבודה כבר נקבע כאשר הרבי נמצא ברשימת העובדים ביום החג.

בקלויזנבורג, חסידיו של הרבי הגיעו ממרחקים כדי לראות, ולו בהבזק קל וקטן, את דבקותו של הרבי בבוראו ובתורתו. אבות הרימו את ילדיהם על כתפיהם כדי לצפות בריקודיו של הרבי. החסידים – הצעירים והמבוגרים – רקדו בהתלהבות עצומה כאשר הם מוסיפים עוד חוליה למסורת זו, שהחלה כבר בהר סיני.

אבל אלה היו ימי הזוהר של השנים הקודמות. בית הכנסת בקלויזנבורג כבר לא קיים. זהו רק זיכרון רחוק, הוא נהרס והוצת על ידי הגרמנים הארורים. היהודים שגרו שם הובלו באכזריות לתאי הגזים ולמשרפות. אסירי מולדורף, כך הסתבר, היו ברי מזל.

בכל מחנות הכפייה והעבודה שמרו האסירים בזיכרונם את הילת חג הסוכות שהתפשטה אז ברחובות קלויזנבורג, כל סוכה הייתה יותר יפה מזו שעמדה לידה, גברים צעדו ברחובות עם "כלי הנשק" שלהם – אתרוג ריחני מלווה בלולב מלכותי, בהדס ובערבה.

ד"ר גרינבאום, הרופא היהודי של המחנה, היה אחד האנשים שהיה יכול לעזור לרבי להימנע מעבודה ביום שמיני עצרת. שוחד היה אחד האמצעים בעלי המשקל הכבד שהובילו בערב החג את הרבי למרפאה. אחד החסידים, משה איינהורן, גילה שהנאצים יעשו סלקציה במהלך החג, כדי להפריד את החלשים שכבר לא מסוגלים לעבוד ולשלוח אותם אל מותם. והתחנה הראשונה שלהם הייתה המרפאה.

משה התחנן לד"ר גרינבאום שישלח את הרבי בחזרה לעבודה.

הרופא הורה לרבי לחזור לתאו, אך הרבי היה נחוש בדעתו לא לעשות שום עבודה פיזית והוא סירב להגיע למסדר שנערך. היעדרותו נרשמה ושומרים נשלחו לבדוק את התאים.

אנשי האס.אס. מצאו את "הרבינר" כשהוא מתפלל. בזעמם, תפסו אותו בחוזקה, אחר כך דחפו אותו על הרצפה הקרה, ובחוסר רחמים משווע גררו אותו החוצה. שם, הכו אותו מכות נמרצות – תחילה עם האלות ואחר כך בעטו בו עם המגפיים מצופות המתכת שלהם.

כשזה הסתיים, מספר אסירים נשאו את הרבי המדמם למרפאה, ואחר כך נשלחו בכפייה לעבודה. הם הניחו שזה סופו של הרבי, שהם לא יראו אותו יותר…

בסוף יום העבודה, מספר אסירים אמיצים הצליחו להיכנס למרפאה כדי לדעת מה קורה עם הרבי שלהם. מפחדים מהגרוע ביותר, הם עשו דרכם בבניין המרפאה, עוברים מחדר לחדר בו מאושפזים החולים האומללים.

ואז, הם מצאו אותו. שרפרף רעוע היה באמצע החדר ועליו הונחו שרידי גמרא קרועה. הרבי, כשפניו בוערות ומאירות באור שלא מהעולם הזה, רקד (כן, רקד!) סביב "הבמה" המאולתרת וחגג את החג.

לא היו אבות שנשאו את ילדיהם על כתפיהם כדי שיראו את המחזה המדהים הזה – כשהרבי רוקד. וגם לא היו חסידים שרקדו בהתלהבות. אך עדיין, ואולי כפי שלא היה מעולם, הרבי זכה להתאחד עם בוראו, עם ההבנה ש"אין… עוד… מלבדו"!