הכנר של המלך

לא היה בכל מדינות המלך בקי
בניגון כמו הכנר של המלך. הוא
ידע את כל רזי הניגון, ונדמה לכל
מאזין כי לכינור נשמה משלו…

יצחק אבינו יצא לשדה בקרבת ביתו כדי לשפוך את שיחו בפני הקב"ה, שנאמר: ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד, סג). בקושי הספיק להתפלל, והנה גמלים באים, תיכף נשלחה לו ישועה משמים. הגיעה רבקה המיועדת לו, זכה להקים בית משלו ולהתנחם על דבר אמו. למה יצא לשדה דווקא? מהו הכוח המיוחד שבשדה המסוגל כל כך לתפילה? כתשובה לכך, אמשול לך משל על בן הכנר:

לא היה בכל מדינות המלך בקי בניגון כמו הכנר של המלך. הוא ידע את כל רזי הניגון, ונדמה לכל מאזין כי לכינור נשמה משלו. קשתו הזריזה הייתה מרקדת בריחוף ובקלילות מעל למיתרים, והכינור היה בוכה או צוחק בהתאם באופן מדהים, כילוד אנוש ממש. הכנר השכיל לשמח את המלך מאוד, ודי בכמה דקות של ניגון מרגש והמלך שכח את כל טרדותיו. כמה נפלא היה לראות את המלך יושב על כסא כבודו, עוצם את עיניו בתענוג עילאי ומתמוגג מכל צליל של הניגון. ברגעים היקרים האלה, איש – ולו השר הבכיר ביותר – לא העז להוציא הגה מן הפה, שמא יקלקל את מנוחת נפשו של המלך.

והנה הכנר זקן ובא בימים וליבו לוחש לו שיומו האחרון בעולם הגשמי מתקרב. הכנר קרא לבנו ואמר: "בני היקר, אין לי שום דבר-ערך בעולם הזה מלבד הכינור והקשת. לך אני מוריש אותם, כדי שתמשיך לנגן בפני המלך. זוהי כל תכליתך בחיים, וכל השאר הבל הבלים". הוא נשם את נשימתו האחרונה והחזיר את נשמתו הטהור לכור מחצבתה.

המלך הכריז על שלושים ימי אבל מלכותיים לזכרו של הכנר האהוב והנאמן. בתום תקופת האבל, התייצב בן הכנר בארמון כשהכינור והקשת בידו. בן הכנר פתח בניגון געגועים, שביטא במלוא העוצמה את געגועיו העזים לאביו מורו ורבו. דמעות חמות זלגו מעיני המלך. המלכה הלכה שבי אחר הצלילים הקסומים, עד שכמעט פרחה נשמתה. כל השרים בכו, ואפילו אנשי המשמר הקשוחים הוציאו מטפחות מכיסם כדי לנגב את הלחלוחית שהצטברה בעיניהם. כך נמשך הניגון במשך שלש שעות, כאשר כל הנוכחים חשו כאילו הם נמצאים בעולמות עליונים. הילה של קדושה אפפה את בן הכנר. נטוש כוחות, הרים את קשתו מעל למיתרי הכינור, והניגון נפסק. בקידה ובהשתחוויה נפרד מן המלך.

למחרת, שוב התייצב בארמון. אך ברגע שהתחיל לנגן, חש כאבים עזים בידו הימנית, זאת שאוחזת בקשת. הכאב העז הסיח את דעתו מן הניגון, כך שרמת הביצוע ירדה פלאים. אנשי הפמליה החלו לפטפט זה עם זה, שהרי הניגון הנוכחי לא עניין אותם, עד כדי כך שצלילי הכינור לא הגיעו בכלל לאוזני המלך. המלך התחיל לעסוק בעניינים אחרים. כשידע בן הכנר שאיש אינו מקשיב, מה גם שהכאב מתגבר בידו, הסתלק מן הארמון בבושת פנים.

"מה אעשה?", חשב בליבו בן הכנר, " הקשת והכינור הם כל חיי, מה אעשה אם לא אוכל לנגן בפני המלך?"… בן הכנר הלך לדרוש בעצת רופא.

"אהה", אמר הרופא, "זוהי תופעה ידועה בין נגנים ובעלי מלאכה עדינה, כמו סופרים וצורפים. אתה סובל מדלקת פרקי היד, אך באיים הרחוקים ישנו צמח מיוחד המסוגל לריפוי הבעיה. עליך לנסוע לשם כדי למצוא מזור".

בן הכנר יצא לדרך – מסע בן שלושה חודשים, מקצתו ביבשה אך רובו בים, עד שהגיע ליעדו.

באי הראשון מצא צמח פלא המרפא את כל מחושי הראש, אך את מבוקשו לא מצא. שוב הפליג לאי אחר, ומצא שם פרי מיוחד המחזק את כוח הגוף, אך את כאבי היד לא הפיג. באי השלישי מצא צמח אחר, וכך בעוד עשרות איים, מבלי למצוא את מבוקשו. במהלך המסע, התייעץ בן הכנר עם עשרות רופאים ואנשי מרפא, ואיש לא פתר את בעיית כאבי היד. עייף, יגע, ועל סף ייאוש, פתח במסעו הארוך הביתה. חודשיים בים, חודש נוסף ביבשה, תוך צינה ופחים וסכנות אין ספור, ולכאורה הכל לשווא…

בן הכנר חזר לביתו הצנוע בחוצות בירת המלוכה, בית קטן אשר בו גרו הכנר ואבות אבותיו מדורות. בחצר הבית, הייתה באר, וסמוך לה גינה קטנה שבה גדלו מיני צמחי תבלין. הכנר היה נוהג לשאוב מים מן הבאר, להעמיד אותם על האש, ובזמן שהמים מתחממים, היה מלקט כמה צמחים מגינתו. את הצמחים הטריים היה משרה במים הרותחים וכך הכין תה ריחני ומרענן. בן הכנר נזכר במנהג אביו ובמשקה הטעים בעל הניחוח הפרחוני. אף הוא שאב דלי מים מן הבאר שבחצר וליקט כמה צמחי נענע ומרווה שצמחו מאליהם בגינה. הכין לעצמו תה, התיישב בצלו של העץ שלפני הבית, ולגם במשקה החם והריחני. והנה לפלא, נעלמו כאבי היד!

בן הכנר החל לשתות תה ממי הבאר ומצמחי הגינה יום יום, חוק בל יעבור. במהרה, חזר לנגן לפני המלך, ואת סוד התה העביר לבניו ולבני בניו, שהיו לכנרי המלך עד סוף הדורות.

הנמשל: המלך הוא הקב"ה והכנר הזקן הוא הצדיק מדורות הראשונים, שתפילתו היא הניגון האהוב בפני המלך. אנשי הפמליה הם המלאכים וברואי מעלה שאינם מעיזים להפריע לניגון הכנר. כאבי היד של בן הכנר הם המחשבות הזרות המפריעות לאדם בתפילתו.

היהודי, "בן הכנר", בן אברהם יצחק ויעקב שהרבו להתפלל לקב"ה, מנסה לטכס עצה לבעיית ההפרעות בתפילה, ומחפש כל מיני סגולות או מקובלים או מיני רבנים ויועצים כדי למצוא מזור לנפשו, אך לשווא – הוא לא מצליח לדבוק בבורא עולם. עד שלא נשמע לעצתו הישנה-נושנה של רבי נחמן מברסלב זי"ע, ויוצא לשדה הסמוך לביתו. אלה הם הבאר והצמחים שבחצר, כאשר התה הנעשה מהם נמשל להתבודדות, המרפא את כל תחלואי הנפש ומביא לדבקות בקב"ה. זהו כוח השדה דווקא, שבו כל הדצח"מ – דומם, צמח, חי, מדבר – מצטרף לתפילת היהודי, הסוד שידע יצחק אבינו ע"ה (ראה ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה יא).

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת www.lazerbrody.net