אין מקום למזויפים

מזויפים? לא בבית ספרנו.
חברה הדוגלת בערכים אמיתיים,
לא תסכים שכל מיני קבוצות יחללו
את קדושת המחנה. כך הוא עם,
ישראל, שלא יכול לסבול את
המזויפים למיניהם.

קשה להבין לכאורה, איך בני ישראל קדושים העיזו לחלוק על אביהם מורם ורבם הצדיק השלם, כאשר חיסלו את אנשי שכם בניגוד לרצונו. ועוד, איך השיבו בצורה הנשמעת מחוצפת ממש, כאשר אמרו לו (בראשית לד, לא): הכזונה יעשה את אחותנו. לא רק שזה נראה ונשמע כעזות נוראה נגד אביהם הקדוש, אלא היה בניגוד להלכות פסוקות, שבן לא יסתור ולא יכריע את דברי האב (שו"ע יו"ד סי' רמ, סע' ב), ושכל החולק על רבו כחולק על השכינה (שם, סי' רמב, סע' א). הרי בני יעקב למדו היטב מאביהם, שהוא גם רבם המובהק, ובקיאותם בכל חדרי התורה הייתה עצומה, אז מדוע מתרשלים לכאורה בהלכות כיבוד אב וכיבוד רב?

שבטי י-ה היו בעלי הלכה ובעלי סברא, ובתוספת רוח הקודש שפעמה בקרבם, היה להם על מה לסמוך. לא ניתן לעלות על הדעת חס ושלום, שכל תנועת אצבע של בני יעקב לא הייתה עם כוונות צחות לשם שמים ובמחשבה תחילה. בלי סיבה מוצדקת, לא סתרו את אביהם חס ושלום. אדרבה, לפי דעת רבנו ה"פתחי תשובה" זצ"ל, קושיות ותירוצים והסקת מסקנות לצורך קביעת ההלכה אין בהם משום סותר את דברי האב או הרב (בשם עצמות יוסף שם, סי' רמ, או"ק א). ועוד, מותר לחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה אם יש לו ראיות או הוכחות לדבריו שהדין עמו (רמ"א בשם מהרא"י שם, סי' רמב, סע' ג).

ברור כשמש, אפוא, שלא הייתה שמץ של פגיעה בכבוד אביהם במענה שמעון ולוי, אלא ההיפך המוחלט, ניסיון לשמור על כבודו והן למנוע חילול השם. וכאן, ההלכה באופן ברור לצידם, שפגיעה בשבטי י-ה היא חילול השם ממש, ובמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב (שו"ע שם, סע' יג). צריך לזכור, גם, שיעקב אבינו ע"ה לא אסר בפירוש פגיעה באנשי שכם, ואפילו אם תרצו לומר ששמעון ולוי ידעו שאין דעת אביהם נוחה במעשה נקמה, עדיין היה להם פתח בהלכה לשאת ולתת עם אביהם מורם ורבם בעניין התלוי בשיקול דעת (רמ"א בשם הר"ן, שם סע' לא). העיון בהלכה פסוקה מוכיח שהתנהגותם של שמעון ולוי הייתה ללא פגם וללא רבב, שבני ישראל קדושים הם.

בכל אופן, היו חילוקי דעות בעניין שיקול הדעת בין יעקב אבינו לבין שמעון ולוי. מה הם? בעזרת השם, אחותנו מעידה על אמונת ישראל, ולא על דינה. שמעון ולוי חלקו על אביהם בעניין קבלת גרים, כלומר, השאלה מי ראוי להיות גר צדק ולהיכלל בקהל שלומי אמוני השם יתברך. כותב הרמב"ן זצ"ל (כאן, ד"ה ויענו), שיעקב אבינו סבר שאולי ישובו שכם ואנשיו אל הקב"ה, ומכאן אפשר ללמוד שגישת יעקב אבינו ע"ה הייתה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל שמעון ולוי החזיקו בדעה שבני חוי הכנענים האלה הם רשעים ללא תקנה, וישפיעו לרעה על בני ישראל ולא להיפך, ולכן עדיף לחסל אותם ולא להניח להם להכשיל את כלל ישראל מבפנים.

"הכזונה יעשה את אחותנו", הקשו שמעון ולוי על אביהם: אם מעשה ביאה עם אישה, אפילו פנויה, ללא חופה וקידושין הינו זנות, אז מדוע לא נגיד שמי שבא להזדווג עם דת ישראל, ללא מטרה קדושה וללא הכנה ראויה, עושה אותה הפקר חס ושלום? מכאן, שקנאת שמעון ולוי לקב"ה הייתה עזה בהרבה אף מקנאת אב לבתו היחידה, ולא היו מוכנים להפקיר את דת ישראל בידי רשעים מתועבים שכל יסודם בהררי חושך, בחינת בני כנען ארורים. לעומתם, האמין יעקב אבינו שניתן לגייר רשעים דווקא, ולהעלותם על דרך האמת, כפי שאברהם אבינו ע"ה קירב וגייר את אליעזר עבדו, אף הוא מבני כנען.

"אחות לנו קטנה ושדיים אין לה" (שיר השירים ח, ח). האלשיך הקדוש זי"ע (שם) מפרש ש"אחות" היא לשון חיבור, כגון לאחות קרע, שכוונת שלמה המלך ע"ה היא לחיבור הנשמה עם הגוף, עיין שם. בעזרת השם, אפשר לומר ברוח זו שאחות מסמלת את אמונת ישראל, כי ללא קיום מצוותיה, נפרדת ומסתלקת הנשמה הקדושה מן הגוף, כפי שמובא בספרים קדושים, שכל הכועס או החוטא שרוי במצב זמני של הסתלקות הנשמה הקדושה מן הגוף, ועל כן קיום דת ישראל הוא זה שמדביק את הנשמה הקדושה בצוותא עם הגוף.

אפשר ששלמה המלך ע"ה קיבל את הפסוק הנידון במסורה משמעון ולוי, שאולי אמרו ליעקב אביהם בזה הלשון: אחות לנו קטנה, דהיינו אנחנו בני ישראל דור רביעי בלבד של מאמינים בא-ל אמת, בעלי הנשמות הקדושות המחוברות אל הגוף באמצעות אמונתנו הקדושה, הטהורה, והצעירה, המבדילה אותנו מן הגויים בעלי הנפשות הבהמיות גרידא – ושדיים אין לה, כלומר, כשם שהשדיים מניקות מזון חיוני לוולד, התורה מעניקה חיים ללומדיה ולשומריה, ועוד לא קיבלנו את התורה בכלל! כל חיותינו, אפוא, תלויה במסורת הנקייה שסבא יצחק קיבל מאברהם, ואתה אבינו יעקב, קיבלת מיצחק, ומוסר אלינו. כיצד נוכל להפקיר מסורה יקרה זו, דת ישראל אמונתנו, שקיום עמנו הצעיר וקיום העולם כולו תלויים בה, בידי רשעים וטמאים כמו עם החוי?

ייתכן ושמעון ולוי המשיכו לטעון לפני אביהם באופן הבא: אבינו, לשיטתך בודאי תרצה להביא ראיה מאליעזר עבד אברהם, שעבר מכלל ארור לכלל ברוך. הרי יחיד סגולה היה, והוכיח באש ובמים את נאמנותו לקב"ה ולאברהם אבינו ע"ה, וממנו אי אפשר להסיק מסקנות. אבל החויים הם נחשים טמאים, הזוממים להשמיד אותנו מבפנים. אסור לקבל אותם! כך, בעזרת השם, מתיישב מאמר שמעון ולוי "ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו", שאין כאן חוצפה חס ושלום, אלא השתדלות להמשך שמירת שלמות המחנה הקדוש.

נמצא סעד לדברים הנ"ל בדבריו כלהבות אש של המגיד הקדוש מקאזניץ זי"ע, הכותב על תשוקת הטומאה להידבק אל הקדושה (עבודת ישראל, פרשת וישלח): "חמור ושכם עם יוצאי שער עירו המזויפים שמעו לקולם ומלו את עצמם במחשבת שקר לא לשם שמים, רק להראות כי הם ישרים ומבקשים דביקת הקדושה, לכן מקרא כתוב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, כי כשאדם עושה מצווה לשם שמים הוא (השם יתברך) ירפאהו ממחץ, אבל כשאדם מסגף את עצמו לשם זיוף ושקר ממילא שמשיג כל מידות הרעים, לכן בדין לקחו נקמתם שמעון ולוי להעביר המזויפים וכת שקרנים מן הארץ". ובכן, כל רצון שמעון ולוי אינו אלא לשמור על טוהר מחנה ישראל, "האחות הקטנה", ציפור נפשם.