כל ילד יודע: החשמונאים היו גיבורים

גיבורים בשדה הקרב יש בכל העולם.
בכל כיכר מרכזית באירופה תוכל למצוא
פסל לזכרו של כובש. גיבור מנצח. אבל
גבורת החרב אינה ייחודית לעמנו, אנחנו
לא מחפשים את "הגיבור הלאומי"…

כל ילד יודע כי החשמונאים היו גיבורים. הם הרי הביסו את הצבא היווני החמוש והמנוסה. במלחמה נועזת ורבת תושייה גברו המעטים על הרבים, והחלשים ניצחו את החזקים ומנוסי הקרבות. ניצחונם הביא לעם ישראל עצמאות, וזקף את קומתו. לאחר מכן הדליקו את המנורה שהפכה לסמל הקוממיות היהודית.

כל התיאור לעיל הוא תמצית הנלמד בבתי הספר, ומאחר ובשנים מאוחרות יותר ממעטים לעסוק בכך, זוהי האינפורמציה שרוב הציבור בארץ יודע על החשמונאים ומלחמתם.

אף כי הדברים הללו נכונים, הם מהווים רק חלק מגבורתם ההרואית של החשמונאים, שהרי גבורה אין פירושה אך ורק גבורה פיזית. כאשר אנו מכנים מישהו כ"גיבור מלחמה", הכוונה כי עשה מעשה גבורה, התגבר על הפחד הטבעי והחשש שמא יפגע או ייהרג, עמד יחיד מול…. הסתער על… כשהוא משליך נפשו מנגד, ומקריב עצמו למען המולדת.

אבל ברור לחלוטין שקיימת גבורה שונה שאינה באה לידי ביטוי בשדה הקרב, ואינה מתגלית דווקא בקרבות פנים אל פנים או בין פגזים מתפוצצים. גבורה זו באה לידי ביטוי דווקא בחיי היומיום. וכך הגדירו חכמים: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו!". מלחמה לאדם ביצרו. וגם במלחמה זו יש מקום לגבורה, להתגברות על רצונות, תחושות נקמה או שנאה, שלעיתים כדי להתגבר יש צורך בכוחות אדירים.

שבע שנים מצפה רחל אמנו ליום הגדול, יום נישואיה ליעקב. באותן שנות ציפייה ארוכות היא בודאי ארגה חלומות, ראתה בעיני רוחה את הבית, והרי אין בעולם חתן כזה, ממש כשפשוטם של דברים. מי יכול להתחרות בו? והנה, מתוך חשש שמא עלול אביה להחליפה בלאה, הם מוסרים זה לזו סימנים מוסכמים כדי שלא יוכלו "לעבוד" על יעקב (שהרי לבן הבין את ערכו וחפץ להשאירו בביתו כמה שרק יוכל). והנה, לאחר כל ההכנות, ההתרגשות והציפייה נודעת לרחל תוכניתו של אביה, להחליפה בלאה…

איזה מאבק איתנים ניטש בליבה של רחל? הרי אם לא תמסור את הסימנים, ירגיש יעקב מיד במעשה המרמה. אבל האם ניתן לתאר את הבושה והביזיון שיהיה ללאה? להיות הכלה בחתונה ש"תתפוצץ", אבל מצד שני, אם לא תמסור את הסימנים הרי תישאר היא בחוץ. מי אמר שיעקב ישא גם אותה, והרי הן אחיות? ואם לא יעקב, שמא תיפול לחלקו של אחיו עשיו. האם היא צריכה להקריב את כל עתידה למען אחותה? וכאשר היא מחליטה להציל את אחותה ומנצחת במלחמה פנימית, האם ניתן לתאר איזו גבורה היא? לאיזו עוצמה רוחנית הגיעה רחל!

כאשר יצא דוד המלך מירושלים בעקבות המרד של אבשלום בנו, יוצא שמעי בן גרא והולך בצלע ההר למולו ואומר לו (שמואל ב, פרק טז, פסוקים ה-יד):

"ובא המלך דוד עד בחורים והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא, יצא יצוא ומקלל. ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד, וכל העם וכל הגיבורים מימינו ומשמאלו. וכה אמר שמעי בקללו, צא צא איש הדמים ואיש הבליעל. השיב עליך ה' כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו ויתן ה' את המלוכה ביד אבשלום בנך והנה ברעתך כי איש דמים אתה. ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך, למה יקלל הכלב המת הזה את אדוני המלך, אעברה נא ואסירה את ראשו. ויאמר המלך, מה לי ולכם בני צרויה כה יקלל, כי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשיתה כן. ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי ואף כי עתה בן הימיני, הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'. אולי יראה ה' בעיני והשיב לי ה' טובה תחת קללתו היום הזה. וילך דוד ואנשיו בדרך ושמעי הלך – בצלע ההר לעומתו הלוך ויקלל ויסקל באבנים לעומתו ועיפר בעפר. ויבוא המלך וכל העם אשר אתו עייפים וינפש שם".

הרי כל בר דעת מבין כי שמעי בחר דווקא את הרגע הקשה ביותר לזרות מלח על פצעיו של דוד. ושמעי היה אדם נכבד וראש בית דין, ואז הכאב גדול שבעתיים. ואבישי נותן לכאורה ביד דוד את האפשרות להעניש את שמעי – "למה יקלל הכלב המת הזה את אדוני המלך, אעברה נא ואסירה את ראשו". רגשות הכעס והנקם בודאי היו מעבירות כל אדם להורות לו להעניש את שמעי. אך דוד עונה: "מה לי ולכם בני צרויה…" – כמה גבורה מקופלת במשפט זה? באיזו מלחמה פנימית נתון היה המלך באותה שעה? והוא ניצח וגבר על יצריו – לזה גיבור יקרא, אפילו שאין זה בשדה קרב.

וכאשר אנו בוחנים את גבורת החשמונאים, עלינו להבחין בראש ובראשונה בגבורתם הרוחנית, בנכונותם לעמוד מתי מעט מול האויבים היוונים מבחוץ והמתייוונים מבית. לא רק בשדה הקרב הגשמי בו מכריעים החרב, החנית וריבוי הלוחמים, אלא במערכה רוחנית על דרכו ודמותו של העם, האומץ ונחישות הדעת שלא להיסחף ולהיכנע ללחץ היווני הרוחני, לא להפוך לגרורה של האימפריה היוונית, להמשיך לשמור אורח חיים יהודי וקיום תורה ומצוות למרות הגזירות והסכנה. וכי למול בן תחת אזהרה כי מי שימול ימיתו את הבן ואת האם והמוהל אינה גבורה? וכך נכתב בספר החשמונאים (א, א, מ"ד-סב):

"וישלח המלך ספרים ביד הרצים אל ירושלים ולכל ערי יהודי ויצום ללכת בדרכי גויי הארץ. לבלתי הקריב עוד עולה ומנה בקדש ולבלתי הסך נסך לה' ולהפר את השבתות ואת המועדים. לחלל את המקדש ואת הכהנים ולהקים במות ובתים לאלילים ולהקריב בשר חזיר וכל בהמה טמאה. ויצו לבלתי המול להם כל זכר ולשקץ את נפשותם בכל דבר פיגול להעבירם מחקות אלוקים ולשנות את דרכם. וכל איש אשר ימרה את פי המלך מות יומת. אלה הדברים אשר העביר כל מדינות מלכותו יפקד פקידים על הארץ לעשותם. וישלח לכל ערי יהודה ויצום לזבח זבח. ויסוגו רבים ממצוות ה' ויצמדו לגויים ותשחת כל הארץ לפניהם. ויהי הם נגשים את העם ויתחבאו במערות ובכל מקום אשר מצאו שם מפלט.

"ויהי בשנת מאה וארבעים וחמש בחמישה עשר לחודש כסלו ויקימו שקוץ משומם על מזבח ה' ויבנו במות בכל ערי יהודה מסביב. ויזבחו ויקטרו בחוצות העיר ולפני פתחי ביתם ויקרעו את ספרי תורת ה' לקרעים וישרפו אותם באש. וכל אשר נמצא אתו ספר ה' וכל השומר את פי ה' הכו לפי חרב כאשר ציווה המלך. כמשפט הזה עשו לבני ישראל מדי חודש בחדשו בהיקבץ העם אל הערים. ובחמישה ועשרים יום לחודש זבחו את זבחיהם על הבמה אשר הקימו נוכח מזבח ה'. והנשים אשר מלו את בניהן הומתו על פי המלך. את העוללים תלו בצווארם ואת המלים אותם הרגו בחרב ויבזו את בתיהם. ורבים מבני ישראל דבקו בתורת ה' וישמרו מאכול כל דבר טמא. ויבחרו את המוות משקץ את נפשותם ומחלל את ברית ה' וימותו. ויהי קצף גדול על כל ישראל".

הכוח והאומץ לעמוד איתן לנוכח מכבש הלחצים והאיומים הוא אשר היה בכוחו להפיח רוח ולנסוך כוחות במתתיהו ובניו ואנשיהם גם בשדה הקרב, אך ניצחונם האמיתי היה ביכולתם להתגבר על הפחד, ולהמשיך בחיים יהודיים למרות הכל, ובתנאים הקשים שהם חיו בהם. ולמרות הכל דבקו בתורת השם.

לכן, בבואם להשאיר לדורות זכר הניצחון, לא השאירו את נס ניצחון הקרב, אלא נס נרות החנוכה, שהרי היו פטורים מלהדליק, ויכלו להדליק בשמן טמא, ולא ויתרו ולא הרימו ידיים, אלא המשיכו לחפש שמן טהור כראוי, ועל כן האיר ה' את עיניהם, וזכו לנס הנרות, וזאת הנציחו לדורות, כי זוהי הגבורה והניצחון הראוי להישאר לדורות.

גיבורים בשדה הקרב יש בכל העולם. כל אומה מנציחה את הגיבורים והמנצחים. צא וראה, בכל כיכר מרכזית באירופה ניתן לראות פסל לזכרו של כובש, גיבור מנצח שהנחיל תבוסה לאויבי העם. גבורת החרב אינה ייחודית לעמנו. אך הגבורה הרוחנית שהראו כאשר חרפו נפשם להמשיך אורח חייהם, למרות סכנת המוות שריחפה על ראשם בכל עת תמצית גבורת החשמונאים.

(באדיבות "עת לחשוב")