כן, בסך הכל בן אדם

אדם צריך לדעת את מקומו על
הקרקע. שהוא בשר ודם בלבד.
לא לכעוס שהוא לא מלאך, לא
מלך, לא משה רבינו או הקב"ה
בכבודו ובעצמו…

בשדי יער – פרק 60

בסיפור המעשה שסיפר פעם רבי נחמן מברסלב לתלמידיו, הוא בעצם קיפל את כל עומק פנימיות השכל שיש בציווי להיות בשמחה – גם אחרי כישלון גדול או בעת ניסיון קשה, ולמעשה, הוא מסביר את מידת השפלות והענווה. כי המלך – הקב"ה – יודע שיהיו לאדם ירידות, כישלונות, נפילות וכן הלאה, לכן הוא מצווה עליו: תישאר בשמחה! תראה שלא תהיה לך עצבות! כי כשם שברצוני המלכתי אותך ונתתי לך הצלחה, כך רצוני שתשמח עתה עם הכישלון. וכשם שציוויתי שלא לחטוא, כך מצווה אני אותך שאם כבר חטאת – שלא תהיה לך שום עצבות!

לכן צריך כל אחד לדעת, שהקב"ה שמח בו מאוד! הוא שמח בך כאשר אתה ‘מלך’ – כשיש לך הצלחה, והוא שמח בך גם לאחר שירדת מן המלוכה – כשנכשלת, אבל אך ורק כשאתה נשאר בשמחה.

למה הקב"ה אוהב את אותו אדם שנשאר בשמחה גם לאחר שנכשל? מכיוון שזה מראה שאותו אדם מונח על הקרקע ומכיר את מקומו! הוא לא חושב שהוא צדיק או מציאות אחרת. הוא מבין שהוא בסך הכל בן אדם מוגבל המועד לחטוא, כמו שכתוב: "לפתח חטאת רובץ", לכן הוא יודע שהוא עלול לטעות ולהיכשל. ולא רק, הוא גם לא מופתע כלל כאשר הוא נכשל. אדרבה, כאשר הוא מצליח הוא נפעם מחסדו יתברך ורחמיו המרובים שמשפיע עליו רוחניות ואלוקות ועוזר לו להתגבר על טבעו הרע.

השם יתברך רוצה "להמליך את בנו בחייו". הוא רוצה שהאדם יצליח במעשיו – בכוחו של אביו שבשמים! אבל מהו הסימן לכך שאדם ראוי למלוכה זו? רק אם הוא מסוגל לרדת ממנה ולא ליפול לעצבות. וזה רק כשהוא יודע שהמלכות שברשותו, כלומר ההצלחה וכו’, נתונה לו מהשם יתברך בחסד ואינה שייכת לו כלל! רק אז הוא ראוי להשתמש במלכות זו. והביטוי הבדוק ביותר לכך שאדם באמת אוחז במדרגה זו של ענווה היא – אם הוא נשאר בשמחה כאשר המלכות וההצלחה נלקחים ממנו.

זו ההוכחה אם זכה לשמחה אמיתית, משום ששמחה אמיתית אינה תלויה בכלום, ואדם עם שמחה אמיתית לא שמח בגלל דבר/חפץ/אינטרס וכו’, אלא שמח ללא שום סיבה ומקיים את הפסוק: "אנוכי אשמח בה’".

אם הוא יודע שהוא בנו של המלך ורק מכוח אביו המלך הוא מולך עתה, כלומר שמודע היטב לעובדה שהוא בסך הכל בשר ודם ושהיצר הרע שוכן בקרבו ואורב לו בכל רגע להפילו ברשתו, ובלי המלך הוא לא יכול להתגבר עליו, אז כאשר הוא מצליח לגבור עליו, ואז הוא נקרא ‘מלך’, הוא יודע שזה מאת השם בחסדו וברחמיו עליו ומודה על כך מאוד. וכאשר לא מצליח – כשיורד מן המלוכה, הוא לא רואה בזה נפילה אלא חזרה למצב האמיתי שלו: בן אדם עם יצרים רעים, אנוכיות ואכזריות שהשם יתברך לא עזר לו הפעם להתעלות מעל טבעו. זה הניסיון שלו – לא להתגאות או להאשים ולרדוף את עצמו, כי אם נופל אז הוא בעצם מראה שלדעתו זה היה בידו ליפול, ושהוא אשם וכן הלאה.

ואם תשאל מדוע השם יתברך לא עזר לו? מדוע הניח לו ליפול מן המלוכה? זאת, משום ששכח שהוא צריך את עזרתו ושכוחו למלוך בא רק מהשם יתברך. הוא חי את המציאות של "אני" וחושב בליבו: ‘אני צדיק’, ‘אני מתגבר’, ‘אני המלך’… לכן לא עזרו לו משמים, כדי שיתעורר מההזיות והדמיונות וישוב אל המציאות שהוא בעצם כלום! ו"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". בלי אביו ממליכו ‘בחייו’ – מכוחו יתברך – אין לו שום מלכות.

עיקר הניסיון אחרי הנפילה הוא לא ליפול ממנה לעצבות וייאוש, שהם תכלית הגאווה. לכן זהו הניסיון שבוחנים אותו אם השיג את מידת השמחה. אדם שיש לו שמחה – שמח בכל מצב. הוא גם יודע שזהו רצון השם שהוא יהיה בשמחה אחרי הנפילה ועליו לחיות עם מידת הענווה. לדעת שההצלחה שהייתה לו קודם לכן הייתה מאת השם, שידע שהוא ייפול וייכשל, אבל הוא בעצמו מצווה עליו להיות בשמחה גם לאחר שנפל.

לכן, כאשר אדם שוכח שההצלחה היא מאת השם יתברך, אז הנפילה היא בלתי נמנעת! ברגע שאדם יחשוב שהוא מלך בזכות עצמו, בזה הוא מנתק את עצמו מהקב"ה, שהוא מקור חיותו וכוחו, ולכן נופל מעצמו. וטוב מאוד שכך! אולי עכשיו יזכור שכל כוחו למלוך הוא רק מהבורא.

כאשר אדם מתחזק ונשאר בשמחה גם לאחר הנפילה הוא מתקן את הגורם לנפילתו, אם שכח שכוחו ממנו יתברך, אך לא נופל לעצבות אלא נשאר בשמחה, השם רואה שהוא אכן יודע שהכוח לא שייך לו ואז הוא מחזיר אותו למדרגתו.

דבר זה מרומז במה שאנו אומרים בברכת יוצר: "משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עד מרום". אותם גאים שהשפיל והם עתה שפלים, אותם הוא מגביה עדי מרום. אם שוב יתגאו – שוב ישפיל אותם. וכאשר ישפיל אותם זה יהיה רק כדי להרימם, כי השם מגביה שפלים.

כל זה קורה בתנאי שאדם מקבל את זה בשמחה, וזו ההוכחה לכך שקיבל את עובדת היותו שפל. אך אם הוא רוטן ומתמרד, זה מראה שהוא לא נכנע והוא לא מקבל את עובדת היותו שפל, וממילא אי אפשר להגביהו שוב.

דוד המלך ע"ה חטא פעם אחת בלבד וזכר את זה כל ימי חייו!: "וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא, ה). דוד המלך הבין שהמציאות היא שהוא עלול לחטוא, לכן לא שכח את זה ולא הסיח דעתו מזה לרגע. והתוצאה של פעולה כזו היא שדוד היה בהכנעה והתפלל ללא הרף שהקב"ה יצילו מיצרו הרע ולא ייתן אותו בידו, לכן היה תמיד בשמחה ולא הפסיק לזמר ולהלל ולהודות להשם, גם במצבים הקשים ביותר! גם כשבנו אבשלום, עצמו ובשרו, מרד בו והשליך אותו מכסא המלוכה ורדף אותו כדי להרגו!

לכאורה, היו לדוד המלך את כל הסיבות להאשים את עצמו במצב אליו הגיע: הוא לא ידע לחנך את בנו, ואולי השם יתברך ח"ו שונא אותו אם נתן לו להגיע לשפל כזה, וכן הלאה. אך מתגובתו ופעולותיו של דוד אנו רואים שהוא אכן היה ראוי למלוכה, לכן הבטיח לו הקב"ה שלא תזוז המלוכה מזרעו עד משיח צדקנו. דוד המלך ידע להחזיק עצמו בשמחה גם כשירד מן המלוכה, דבר שמראה בבירור שהוא ידע שהמלכות היא מאת השם ואינה שייכת לו וממילא אמר: "ה’ נתן וה’ לקח. יהי שם השם מבורך".

לדוד המלך לא היה אכפת אם הוא יהיה רועה צאן או מלך. בעיניו זה אותו דבר. כי מה זה משנה? העיקר לעבוד את השם. הוא לא חשב ש’הוא’ מלך, הוא היה בסך הכל ‘דוד’, וכהשם רוצה הוא מלך, וכשהשם לא רוצה אז הוא לא מלך. פשוט מאוד.

כך הוא הדבר לגבי כל אדם שבאמת רוצה לעבוד את השם, ולא את עצמו וההצלחה שלו. לא אכפת לו מכלום. כשהולך לו – הוא מודה להשם, מזדרז בעבודתו וכו’. וכשלא הולך לו – הוא עובד את העבודה המתאימה לאותה שעה – מתפלל להשם שיזכה אותו לחיות את השפלות שלו ולהחזיק בשמחה.

לכן עיקר העבודה שאדם עושה בתשובה צריכה להיות על כך ששכח את השם יתברך, כלומר על חסרון באמונה ובתפילה. ובכל מקום שרואה בעצמו חסרון מסוים עליו לעשות תשובה על זה ולהתפלל, מכיוון שזה מראה שיש בו גאווה וחשב שהוא יכול להסתדר בלי השם.

למעשה, האמונה שאין עוד מלבדו היא המפתח לכל התשובה, ורק כאשר ניגש אל התשובה באופן שברור לו שהוא לא מציאות, בלי מחשבות של גאווה, בלי רדיפה וכו’ – כשרואה את המציאות שלו עם החסרונות ופונה להשם ומבקש ממנו שירחם עליו ומרבה בתפילה – רק אז תשובתו אמיתית. בלי זה, הוידויים שעושה, ה"תשובה", החרטה או הקבלה לעתיד – הכל בגדר גאווה, מכיוון שהוא כל הזמן בוכה על כך שהוא לא מלאך ורודף את עצמו ורוטן על העובדה שיש לו יצר הרע, כאילו שהוא לא בן אדם. לכן תשובה כזאת באה מתוך גאווה, מכיוון שאדם מלקה את עצמו על כך שהוא לא מציאות, שהוא לא מלך, שהוא לא משה רבינו או המשיח, ואולי מבכה על מר גורלו שהוא לא הקב"ה בעצמו…

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)