פאזל האהבה

ראיתי אהבה שמצליחה לגשר
על כל הפערים, והרגשתי פתאום
שהעבר האחר של הנהר לא רחוק,
והנהר עצמו בכלל לא עמוק. צריך
רק לחבר בין כל החלקים.

באחד מערבי שבת האחרונים מצאתי את עצמי בסיטואציה מלבבת במיוחד. על פניו, אני לא בטוחה שכל אחד היה מרגיש את שאני חשתי, אבל משהו באיחוד הלא ברור מאליו שנקלענו אליו הרנין את נפשי. לא שבעתי מלהתבונן בו וליהנות.

אתחיל מהתחלה.

לפני כמה שנים, פגשתי בגינת המשחקים הקטנה שליד ביתי אישה דתייה ששיחקה שם עם ילדה. טוב, אתם בטח שואלים את עצמכם מה כל כך מיוחד בתיאור הזה? ובכן, אמהר להסביר שמראה שכזה לא שכיח במחוזותינו, לא כל יום ואפילו לא כל שבוע (לעיתים אפשר לראות זאת בשבת בגינה הגדולה המרכזית, אבל זה בדרך כלל הנינים של רב הישוב שבאים לכבד את הסבא-רבא בשבת). אז נחזור לגינה הקטנה ולאישה ששמחתי מאוד לפגוש בה. מיד התפתחה לה שיחה קולחת ונוצר בנינו חיבור. מסתבר שהם חב"דניקים, חוזרים בתשובה שגרים בירושלים ורק באים לישוב שלנו לבקר את ההורים של בעלה.

עברו כמה שנים ונשארנו בקשר, אמנם די רופף, אבל מצאנו הרבה נושאים משותפים, ואפילו עבדנו קצת יחד בתחום המוסיקה. אבל למרות הקרבה הפיזית המזדמנת, אף פעם לא יצא לנו לעשות שבת ביחד.

לפני זמן מה, כשהוזמנו ליומולדת של הילד, שעשו לו אצל הסבים, הזדמן לי לפגוש את בעלה וגם את הוריו ואחיותיו שגרים בסמוך אלינו. בין העוגה למתנפחים, יצא לי להתבונן במשפחה המיוחדת הזאת בפעם הראשונה. אז עוד לא הבנתי מה תפס אותי, רק הרגשתי מסוקרנת ורציתי לזכות בעוד הצצה במערכת היחסים המיוחדת שנגלתה בפניי. באותה הזדמנות נדברנו בנינו סופסוף לאכול סעודת שבת יחד, בפעם הבאה שהם מגיעים לביקור. לא עבר זמן רב וההזמנה התממשה, ורק בהזדמנות זו הרגשתי שהצלחתי (אולי בגלל תבלין השבת המפורסם) לתהות על קנקנם, וגם ממש להתרגש מהם.

והנה, אני מגיעה לפואנטה של כל הסיפור לעיל. כשראיתי אותם ביחד, את ההורים ושתי הבנות – משפחה "חילונית" חמודה, ומנגד את הבן, אשתו והילדים הקטנים שלהם – משפחה חרדית מתוקה, חזיתי באהבה העמוקה ששוררת בין כולם, אהבה שמצליחה לגשר על כל הפערים. בקבלה הכל כך לא פשוטה אחד של השני, בהשתדלות לבוא אחד לקראת השני, בכבוד ההדדי, בחן ובשמחה שלהם. ראיתי אחדות וראיתי חיבור והרגשתי פתאום שהעבר האחר של הנהר לא רחוק והנהר עצמו לא עמוק כלל וכלל. וראיתי שאפשר, באמת שאפשר, מתוך האהבה לחצות אותו בבטחה. ופעם ראשונה הרגשתי, בזכות האחדות, את ביאת המשיח קרוב מאי פעם. כי בדרך כלל, אני מרגישה בגלות.

זה נשמע אבסורד שבארץ ישראל, בארצם של היהודים אני מרגישה לפעמים זרה ובושה ביהדותי, אבל לצערי לעיתים זה ממש כך. כשאני נמצאת בסביבה לא דתית אני, לא פעם, מרגישה לא בנוח לקיים את יהדותי בגלוי. מה יחשבו עליי? איפה יקטלגו אותי?. אני יודעת שאת הדיאלוג שלי אני מקיימת עם השם ולא עם אף אחד אחר, אבל אני עדיין חיה בחברה ויש לי רצון לרצות את כולם, וזה כולל את חבריי ומשפחתי.

לפעמים, אני מרגישה שהיהדות המוחצנת שלי מצערת אותם. וזה גורם לי הרבה כאב ואני באמת מתפללת, שבעזרת השם, כל עם ישראל יחזרו בתשובה שלמה במהרה, ואני יודעת שברגע שכולם יכירו במקור, באמת, בהשם יתברך – הוא יבוא. ואז אני מדמיינת אותנו רוקדים בבית המקדש וליבי מייחל ומקווה…

ובשבילי, אני מקווה שבחוג הקטן שלי עם חבריי ומשפחתי אזכה לקיים את החיבור האמיתי הזה מלב אל לב, בקבלה, בכבוד בשמחה ובאהבה גדולה. אמן כן יהי רצון.