תחפושת בחסות המדיה

"ולמה אתחפש השנה?" שאלתי
את עצמי. "אני יודעת. לג’ינה
פאלקוני. אתחפש לנזירה. הרי
היא יפה, אצילית, מסתורית, זוהרת
ומיוחדת. אז גם אני רוצה"…

בחג פורים ובמהלכו נהוג שהילדים, וגם המבוגרים, מתחפשים.

התחפושות בפורים שונות ומגוונות, ההיצע רב והביקוש בהתאם. כל שנה אנחנו רואים ברחובות תחפושות חדשות לפי צו האופנה או דמות טלוויזיונית שמככבת, למרות שבהחלט ניתן לראות עדיין את התחפושות האוטנטיות, לכאורה פוסט מודרניות שעדיין משמרות את הגוון העתיק שעדיין לא אבד עליו הקלח. יש לציין, כי הן נשמרות דור אחר דור כלאחר כבוד.

כמו בכל שנה, נראה את התחפושות של אסתר המלכה, מרדכי היהודי, מלכות לבנבנות בשפע, חסידים מסוגננים בזרמים שונים ועוד.

התחפושות, כמדי שנה, חולשות על השוק והמוכרים/משווקים אכן גורפים נתחי מכירות יפים ומכובדים. ולא רק, אלא שנוספו שדרוגים הנלווים לתחפושת עצמה, כמו למשל אקדחים וקפצונים, כתרים ושרביטים, איפור, נצנצים ועוד ועוד.

את הכל, אגב, ניתן כיום למצוא במחירים שווים לכל נפש בחנויות ובשווקים השונים.

בילדותי, אני זוכרת שתחפושת הייתה דבר יקר ואפילו יקר מאוד. לא לכל אחד הייתה תחפושת, ובדרך כלל היא גם הייתה עוברת מאח לאח/לאחות מבלי להתייחס לתחפושת עצמה, אלא העיקר שהילד ילך לגן מחופש.

בנוסף, בגלל הקשיים הכלכליים וההיצע הנמוך בשוק במגוון התחפושות, האימהות היקרות שלנו לא היו נשארות אדישות לתופעה, אלא היו תופרות בעצמן תחפושות ססגוניות, צבעוניות ויפהפיות שלא היו נופלות ברמתן ובאיכותן משום תחפושת שהייתה נקנית בחנות. בעבר, היה נהוג לתפור תחפושת, להשקיע בה זמן ומחשבה והתוצאה – הייתה ניכרת לעין.

זכור לי שבכיתה ו’ התחפשתי לקופסת גפרורים. רציתי תחפושת מקורית ומיוחדת. קניתי בריסטולים בכמה צבעים, גומי לתפירה ועוד אביזרים. ציירתי, גזרתי, עיטרתי, הידקתי והייתי קופסת גפרורים "מדליקה"…

קוראים יקרים, לא במאמר בעל פאן שיווקי עם אופי מגמתי ביחסי ציבור לתחפושות עסקינן, אלא בקורטוב של השפעות הסביבה (ואם להיות יותר מדויקת, השפעות המדיות התקשורתיות ובעיקרן הטלוויזיה) על בחירת התחפושת המקובלת.

זכורה לי תחפושת אחת שתפרתי בעקבות דמות טלנובלה שהערצתי.

זה היה בסוף שלהי שנות ה-80′ של התפתחות המודרניזציה וכניסת האמריקניזציה לארץ, לקראת אפילו תחילת שנות ה-90′, כשבדיוק נכנס הלוויין לארץ ופרויקט הכבלים.

ההורים שלי גרים בתל אביב כך שהיינו בין הראשונים להתחבר, בשל תשתית טכנית שהוכנה באזור גוש דן מבעוד מעוד.

הטלוויזיה בכבלים נכנסה אלינו הביתה ואיתה גם, כביכול, המודעות והפתיחות לעולם הגדול.. פתאום יש MTV, ערוצי מוסיקה בשלל גוונים וסגנונות מוסיקה חובקי עולם עם קליפים מודרניים, ערוץ הילדים היה אז רק בתחילת דרכו, ערוץ המשפחה, ערוץ הסרטים ומה לא? ערוץ 1 של רשות השידור כבר הפך פאסה.

היה היצע גדול ומגוון, פלורליזם מטעה שגרם לאנשים להידבק למסכי הטלוויזיה ולתכנים מלאי בורות והבל כשקי תפוחי אדמה.

אחד מהערוצים המדוברים דאז לבני הנוער, ובכלל כז’אנר חדש ולא מוכר היה ערוץ הטלנובלות בספרדית. זה התחיל עם הסדרה המוכרת "אנטונלה" שתפסה תאוצה ונצפתה באלפי בתי אב בארץ. לפתע, גם השפה הספרדית נהייתה סוג של גימיק. פה ושם מצאנו עצמנו זורקים לחלל האוויר פעלים בספרדית, שמות וכדומה, התחלנו לשמוע מוסיקה דרום אמריקאית קצבית. מבלי משים, כאילו התרבות הזו גם תפסה במה וביטוי בחברה הישראלית בנקל בעקבות השפעת הטלוויזיה.

ראו בעלי הכבלים כי טוב והערוץ הלך והתפתח, וסוס דוהר הרי לא עוצרים, נוספו עוד סדרות נוספות בז’אנר הדומה והמצומצם שלאורך הקו המנחה נמצא אמוציות בשפע, היינו סיפור אהבה רומנטי כושל, קורע לב וסוחט דמעות, כשבאמצע תהיה דמות המכשפה המרשעת, דמות הפיה הטובה ועוד דמויות משניות וססגוניות שיתרמו להתפתחות העלילה. זהו סוג של תסריט קבוע וידוע מראש עם עלילה ברורה, כאשר מומנט האהבה הרומנטי הכושל והמלא בייסורים מהווה ציר מרכזי בהתפתחות העלילה המתיימרת להיות דרמטית.

אמרנו סוס דוהר לא עוצרים… בהמשך נוספה סדרה שייתכן וחלקכן(ם) מכירים וענתה לשם "האישה המסתורית". אני עד היום אפילו זוכרת איך אומרים את זה בספרדית – "לה אקסטרנה דאמה" (ועוד יותר מפתיע, אני גם זוכרת איך קראו לדמות הראשית שגילמה את האישה המסתורית – ג’ינה פאלקוני) כשבמציאות אותה גברת, מסתבר, יהודיה ספרדייה שחיה וגרה בחוץ לארץ…

מה אגיד לכם, בעיני המתבונן דאז ילדה בגיל הטיפש-עשרה, היה לה משחק איכותי, מרגש ומלא אמוציות (בעיקר קורעות לב וסוחטות דמעות. שוב, ראו ערך ז’אנר טלנובלות, ששם המרכיב הוא אמוציות ובעיקר עצבויות ופרידות) ואותה אחת, האישה המסתורית, בבורחה מאהובה הגיעה למקום מבטחים, למנזר, ובמשך תקופת-מה גילמה כנזירה.

…הגיע פורים. "ולמה אתחפש השנה?" שאלתי את עצמי. "אני יודעת למה! לג’ינה פאלקוני. אתחפש לנזירה". הרי ג’ינה נתפסת כאישה כל כך יפה, אצילית, מסתורית, מטופחת, אלגנטית, מכובדת, זוהרת ומיוחדת – אז גם אני רוצה להיות כמוה. אתחפש לנזירה.

בגיל 16 התחפשתי לנזירה ממש עם כל הלבוש הפורמאלי וסמלי הסטאטוס. ולא רק, הגדלתי לעשות והכנתי צלב ענק מבריסטול כשצבע מבריק מצפה אותו, וענדתי על צווארי. כשאבי שאל אותי: "בשביל מה הצלב?" עניתי לו בנונשלאנטיות ובשיא התמימות: "אני ממילא לא מאמינה בזה כך שאין לזה ערך, מבחינתי זה רק בשביל התחפשות…"

היום, בפרספקטיבה אחרת לגמרי והרבה יותר בוגרת, מגובשת, יציבה ומתוך האמת, 2 מסקנות מתבקשות ועיקריות מתוך המאמר:

1. באשר לצלב, ודאי שגם אם אין ערך בעיני המתבונן עצמו והסימן מהווה לכאורה אייקון ללא משמעות ותו לא (היינו סימבול) עדיין, מבחינה רוחנית הוא ודאי מסמל הרבה ובעל השפעה ומשמעות, כך שעצם ענידתו הייתה מעשה טיפשי ואווילי לחלוטין שאני, כמובן, מתחרטת עליו.

2. ראו, הביטו והתבוננו אתם בעצמכם מהי השפעת המדיה. השפעה שלילית, הרסנית, בוטה ויצרית. מטריפה נשמות וגוזלת אותם מבוראם. זוהי שטיפת מוח בהתגלמותה. מרדימה את התאים במוח ומזקינה אותם. עושה אותנו כמעבד מידע ריק מתוכן שרק פולט נתונים ללא יכולת תגובה מחשבתית.

תגידו מה שתגידו, בפורים הזה בואו נתבונן מעט בנעשה סביבנו. בואו ונהיה מעט ביקורתיים כלפי המדיה על כל שלוחותיה. צאו לרחוב, ראו והיווכחו בעצמכם לאיזו דמות פופולארית שהיא יצרה, או לחילופין המדיות השונות בכוחן ובהשפעתן, התחפשו רוב הילדים השנה…

חג פורים שמח ומלא בינה, רוחמה.