בשנת 3 למלכותו

 

 

 

להלן דיווח מזירת ההתרחשות, שושן הבירה, שנמצא בתוך פנקסו של עיתונאי חרוץ, אשר ליקט אירועים שונים ומשונים, לפי ‘השקפתו העמלקית’ שאירעו ‘במקרה’, ובכישרונו הוא גיבשם לסיפור עלילתי ארוך.

 

אחשורוש נתקף בשיגעון גדלות, וחשק בכסא מפואר דוגמת כסאו של שלמה המלך. בעלי מלאכה מוכשרים למשימה זו, נמצאו רק בעיירה קטנה ושמה שושן. כשהושלמה המלאכה, לא נמצא כלי תחבורה אשר יעביר את הכסא הגדול אל עיר הבירה. לפיכך הועתקה הבירה אל העיירה שבה עמד הכיסא, ויש להניח שבכך שם המלך עצמו ללעג ולקלס בעיני העם.

 

בשנת שלוש למולכו, עשה המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו. מקץ שמונים ומאת יום עשה משתה נוסף לבני שושן, ולמשתה זה הוזמנו גם היהודים. מרדכי אסר ללכת למשתה, אך המון העם סבר שאל להם לרבנים להתערב בעניינים מדיניים. לדעתם מהווה המשתה הזדמנות יוצאת מן הכלל לקשור קשרים עם השלטונות כדי להבטיח את שלומם וביטחונם בעתיד. זאת ועוד, כיון שהמלך בטובו הזמינם ואף דאג לאוכל כשר, ייחשב העדרם מן המשתה למרד ויגרום להם צרות. הם אכלו ונהנו מהסעודה, ובודאי שמחו על "התבונה" שהייתה להם, לא לשמוע בקול מרדכי.

 

גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים. בעוד שלמשתה המלך היה מקום כצעד למציאת חן בעיני בני שושן, לא היה כל טעם הגיוני למשתה שעשתה ושתי. ‘במקרה’ נערך משתה הנשים בסמוך למקום משתה המלך, וכאשר קול הנשים נשמע באוזני אורחי המלך, החלו לדבר על יופיין. מתוך כך ציווה המלך להביא את ושתי, כדי להראות את יופייה.

 

בימים כתיקונם הייתה ושתי נענית לכך ברצון, אולם משום מה צמחה לפתע קרן בראשה ויש אומרים שנהיה לה זנב. היא סירבה להופיע. המלך קצף ודן אותה למיתה. משפט מהיר זה התאפשר הודות לשינוי בחוק שיזם ממוכן, הוא המן. עד אז לא היה המלך יכול להחליט לבדו על הריגת אחד ממקורביו שפגע בו. הגבלה זו נועדה להגן על השרים והמקורבים למלך. משום מה הסכימו השרים לביטול חוק זה, אף על פי שהיה לרעתם.

 

לשרשרת ‘המקרים’, מצטרף הנושא של המלכה אסתר תחת ושתי. במקום לשלוח נציגים מכובדים לשחר לפתחי מלכים ונסיכים כדי למצוא אישה הראויה להיות מלכה, מתקבלת עצת נערי המלך לחפש נערה טובת מראה. העניין מתבצע בדרך בזויה של קיבוץ נערות אל בית נשים מרכזי, ושם מיינו את ‘הסחורה’ כאילו מדובר בסחר שפחות. בדרך זו נלקחה אסתר הצדקת בעל כורחה, והיא נבחרה למלכה אף על פי שלא הגידה את עמה ואת מולדתה.

 

מרדכי יושב בשער המלך, ו’במקרה’ שומע כיצד זוממים ביגתן ותרש לרצוח את המלך. הידיעה מועברת אל בית המלך באמצעות אסתר, והיא נכתבת בספרי דברי הימים בשם מרדכי.

 

המן עולה לגדולה. כולם מצווים להשתחוות לו, אך מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה. רבים מעירים לו שהוא עובר על מצוות המלך ומסכן בכך את אחיו היהודים, אך מרדכי לא קם ולא זע ממקומו. המן מתמלא חמה, ומשכנע את המלך להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים.

 

הידיעה הסודית ‘הודלפה’ למרדכי בדרך כלשהי. הוא יוצא בלבוש שק לרחוב העיר וזועק, ואסתר מכריזה על צום של שלושה ימים. גם היא צמה, למרות שהדבר יפגום במראה הטוב שלה כאשר תבוא לפני המלך. היא באה אל המלך בלי רשות, מזמינה את המלך והמן למשתה. צעד שאין לו הסבר בפוליטיקה השפויה. המן יוצא מהמשתה שמח, וכועס בראותו את מרדכי. הוא מקבל את עצת אשתו להכין עץ לתלות עליו את מרדכי, ואת המלצתה לבוא אל המלך השכם בבוקר כדי לומר לו לתלות את מרדכי. הנימוק: בבוקר מוקדם לא יהיה מי שימליץ טוב בעד מרדכי.

 

התכנית משתבשת עקב נדודי שינה ‘מקריים’, לכאורה, של המלך. קוראים לפניו מספר הזיכרונות, מנסים למחוק את הקטע המספר על הצלת המלך על ידי מרדכי, אך משום מה הקטע נכתב מחדש. המלך שומע שלא נעשה דבר עם מרדכי כתמורה על הצלתו. כשמגיע המן, המלך שואלו מה לעשות באיש שהוא חפץ ביקרו, והמן מתרומם לשיא תחושת הגדולה בהיותו בטוח שמדובר עליו. בהתאם לכך הוא מציע למלך לנהוג באיש ההוא כבוד רב מאוד. כאן מתהפך הגלגל, המן מצטווה להשפיע למרדכי את כל הכבוד שהציע.

 

בתו של המן שופכת עליו עביט של שופכין בחושבה אותו למרדכי. כאשר היא עומדת על טעותה, היא מפילה עצמה מהגג לנגד עיניו. הוא מגיע אל ביתו אבל וחפוי ראש. יועציו ממליצים על שבירת העץ, אך הוא עדיין מקווה לימים טובים ומסרב. הוא מובהל כאדם שפל אל המשתה, ומואשם על ידי אסתר בתכנית להרוג את בני עמה.

 

המלך יוצא לגינת הביתן כדי להירגע, אך מתכעס בראותו את צמחי גינתו נקצצים על ידי אנשים אשר נשלחו לדבריהם על ידי המן. הוא שב פנימה ורואה את המן נופל על המיטה אשר אסתר עליה וכעסו מתגבר יותר. ‘במקרה’ ניצב שם חרבונה המצביע על העץ שהכין המן, והמלך משתכנע לתלות את המן. המן נתלה והיהודים נשמו לרווחה.

 

עד כאן דיווח מפנקסו של כתב חרוץ.

 

יש להניח שסיפורו יקושט בדברי פרשנות כגון "יש מזל לישראל", או דברי שבח לתושייתו של מרדכי שהצליח לעורר את אהדת העם למרות הטענות הכבדות שהיו עליו. גם אסתר תזכה לדברי שבח על שהשכילה להלך על חבל דק ולטמון מלכודת להמן. כמו כן יתווספו לתחקיר זה כמה השערות אודות רשת ביון נועזת ומתוחכמת. רק כך יוכל הכותב להשיב על שאלות כגון: מי הוא האחראי "למחדל" של בחירת אסתר המלכה? מנין ידע מרדכי את אשר נעשה? מדוע לא נרדם המלך בלילה ההוא? מי באמת תכנן את התיאום בין הגעתו של המן אל חצר המלך בבוקר, בדיוק בשעה שהמלך חשב לכבד את מרדכי? וכן, כיצד "הושתל" חרבונה בתוך בית המלך ברגע המכריע?

 

כל זה ברוח סגנון סקירת אירועים התולה את הכל ביד המקרה, שאינה לוקחת בחשבון את השגחתו של הבורא על עמו.

 

 

עתה נתרומם לראות את הדברים באור האמת. אם רק נחפש את "מאוד עמקו מחשבותיך", ניווכח שהכל בגזירת עליון.

 

ברחמיו המרובים מקדים הקב"ה רפואה למכה, ומגלגל באופן מאוד לא שיגרתי את המלך אחשורוש אל העיירה הקטנה אשר בה חיו מרדכי ואסתר שליחי הישועה. הקדמת רפואה למכה, היא גם הסיבה לאירועים שהביאו להריגת ושתי כדי שתפנה את כס המלוכה לאסתר. גם הסכמתם המוזרה של השרים לשינוי החוק שנועד להגן עליהם, הינה חוליה בשרשרת של הקדמת רפואה למכה. על ידי ביטול חוק זה כרה המן בור לעצמו, שכן רק בזכותו יכול המלך לצוות על תלייתו בלי אישורם. חוליה נוספת – עניין ביגתן ותרש, אשר הכשיר את ראשית מפלת המן בלילה אשר בו נדדה שנת המלך.

 

עתה נראה את "המכה" עצמה.

 

בה בשעה שבני שושן צהלו ושמחו במשתה בבית המלך, התאמתה במלואה אזהרתו של מרדכי. ב"חוש הריח" המיוחד שבו ניחנו גדולי ישראל, אמר מרדכי: אל תלכו! לא הזמין אחשורוש אתכם אלא כדי שיהיה פתחון פה לשטן לקטרג עליכם. ובאמת בדיוק כך היה. המן אמר לאחשורוש שהקב"ה שונא זימה, ואם רצונך להשמידם עשה משתה והעמד להם נשים שיכשילו אותם בחטא, אז יקטרג עליהם השטן ותוכל לבצע את זממך.

 

ואכן, "שמונה עשרה אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה, ואכלו ושתו והשתכרו ונתקלקלו. מיד עמד שטן והלשין עליהם לפני הקב"ה ואמר לפניו: ריבונו של עולם, עד מתי תדבק באומה זו? מיד אמר הקב"ה לשטן הבא לי מגילה ואכתוב עליה כלייה". (אסתר רבה ז). כאן הייתה המכה, גזירת המן הייתה רק האבן אשר הושלכה עלינו, אך משליך האבן היה הקב"ה. והגורמים לכך – המשתתפים במשתה.

 

המדרש ממשיך ומספר שמלאכי השרת, חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, שמים וארץ וכל צבא מרום בכו אז במרר, והאבות אמרו לאליהו הנביא שאין הם יכולים לעשות לביטול הגזירה שנחתמה. לבסוף אמר משה רבנו לאליהו הנביא שיודיע למרדכי שיעמוד ויתפלל, ואז גם הוא יעמוד ויבקש רחמים על ישראל. מיד הלך והודיע למרדכי, וזהו מה שכתוב: "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה".

 

כאשר מתברר למרדכי על ידי אליהו "שהסכימו העליונים על כך (על הגזירה) לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ושנהנו מסעודת אחשורוש" (פירוש רש"י על הפסוק: ‘ומרדכי ידע’) – הוא קורע את בגדיו, לובש שק ואפר ויוצא בתוך העיר וזועק. הוא אינו מחפש דרכים ועצות כיצד לסכל את גזירת המלכות, כי הוא יודע שעיקר הפעילות חייבת להתרכז בביטול חרון האף שבשמים על ידי תיקון העבירות שעשו.

 

בפקודת אסתר המלכה הוא מכריז בי"ג בניסן על צום של ג’ ימים, ומבטל את חג הפסח. אף על פי שעדיין נותרו י"א חודשים עד ביצוע הגזירה, הוא אינו משתהה לרגע ומכריז על הצום ביום שבו נחתמו האיגרות. כל זה משום שעתה יש חרון אף בשמים, וכל ההצלה תלויה בביטולו.

 

גם אסתר יודעת היטב שכל הצלחת שליחותה בבית המלך, תלויה ב"צומו עלי" וב"אף אני ונערותי אצום כן". תשובה ותפילה הן הערובות להצלחתה, כי כך מורה ההלכה – שכאשר יש צרה עושים תשובה וצמים ומתפללים לביטולה. היא אינה חוששת שהמראה החיצוני של ייפגם בעקבות הצום של ג’ ימים, כי הכל ביד הבורא. ואכן מיד בהיכנסה אל המלך, ניכרת העזרה משמים שבאה מכוח התפילות. וכך אומרת הגמרא: "ג’ מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה, אחד הגביה את צווארה, אחד משך חוט של חסד עליה ואחד שמתח את השרביט" (מגילה טו:).

 

היא מזמינה את המן למשתה. בגמרא ניתנו לכך טעמים רבים, ואליהו הנביא העיד שכל הטעמים נכונים הם. יצוין שדווקא במקום שמסופר על פעולה מתוכננת כל כך, נרמז שמו של הקדוש-ברוך-הוא בראשי התיבות של: "יבוא המלך והמן היום". זאת, כדי שלא נטעה ונחשוב שהנס בא בידי אדם, אלא הקב"ה לבדו עשה עושה ויעשה, לכל המעשים. אחד הטעמים הוא כדי שלא יאמרו ישראל: ‘אחות לנו בבית המלך’, כלומר למנוע כל שמץ של בטחון בהשתדלות ורפיון בתפילות. כל זמן שלא הזמינה את המן, יכלו לחשוב כי בואה אל המלך יביא את הישועה. אך אחרי שהזמינה את המן, התאכזבו ואמרו ‘אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים’, כי חשבו שאסתר בגדה בהם.

 

המן מכין עץ גבוה באופן שיראה מבית המלך. המטרה הייתה כדי שיוכל לשכנע את המלך בקלות לתלות את מרדכי על ידי שיראה לו את העץ המוכן. אחר כך הלך לבקר את "קורבנו", וראה את מרדכי יושב עם 22 אלף תינוקות ועוסקים יחד בתורה.

 

האימהות ביקשו להאכילם כדי שלא ימותו עתה מרעב, כי  למחרת ימסרו את נפשם על קידוש ה’. אולם הם נשבעו שלא יאכלו, וגעו בבכי עד שעלתה שוועתם למרום. שאל הקב"ה: ‘מה הקול הגדול שאני שומע, כגדיים וכטלאים?’ כאן עמד משה רבנו ע"ה לקיים את הבטחתו לאליהו הנביא, שאם יתפלל מרדכי למטה ימליץ משה עליהם טוב למעלה, ואמר: ‘שזהו קול קטני ישראל השרויים בתענית ועומדים להישחט למחרת’. באותה שעה נטל הקב"ה את האיגרות אשר עליהן הייתה כתובה הגזירה וקרען.

 

העם ממשיך להתפלל. הקב"ה שולח את המלאך הממונה על השינה, להדיר את שינתו של המלך. קוראים לפניו מספר הזכרונות, שמשי מוחק מה שכתוב על מרדכי וגבריאל המלאך כותב. המן מגיע, והמלך מצווה עליו –  "מהר קח את הלבוש" וכו’, והוא אינו מספיק לדבר על העץ אשר הכין. הוא חוזר לביתו אבל וחפוי ראש ומספר שם "את כל אשר קרהו" – הוא עדיין בשלו, הכל מקרה. חכמיו משיבים לו ואומרים אין מזל לישראל, אי לכך הכל משמים. כמו כן הם מייעצים לו לשבור את העץ, אך הוא בשלו – כל זה מקרה ועוד יתאפשר לו לתלותו.

 

העם ממשיך להתפלל, והמלאכים נשלחים לעזרתם. במשתה היין אומרת אסתר "איש צר ואויב" ומצביעה לעבר המלך, בא מלאך ומסית את אצבעה לעבר המן. אחשורוש יוצא להירגע, והנה מלאכים בדמות בני אדם מקצצים את צמחי גינתו ואומרים שנשלחו על ידי המן. הוא שב לביתו בכעס, וכעסו גדל שבעתיים בראותו את המן נופל על מיטת אסתר. המן מנסה לקום, ונדחף על ידי מלאך שוב ושוב אל המיטה. חרבונה שהיה בסוד תכנית תליית מרדכי, הוזמן לשם באותו רגע על ידי ההשגחה העליונה, והוא מצביע על העץ הגבוה הנראה מחלון בית המלך. ראיית העץ מזרזת את ההחלטה, כאמור לעיל לגבי מזימת המן. ההחלטה מתקבלת ללא צורך להביא את הדבר לדיון בפני השרים, ב"זכות" החוק שיזם המן לפני הריגת ושתי.

 

יש אומרים שאליהו הנביא בא בדמות חרבונה, ודווקא בדמות זו מכיוון שלאחר לא היו נותנים לפתוח את פיו. אז אמר המלך: "תלוהו עליו!"  – "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה".

 

 

לא בכל יום זוכים אנו שכתבי הקודש, חז"ל והמפרשים יאירו את דרכנו אל ה"מאוד עמקו מחשבותיך". במגילת אסתר זוכים אנו לכך. מאחורי כל "המלך" שלפי פשוטו הוא אחשורוש, מסתתר מלכו של העולם. זוהי צורת התגלמותו של הניסיון היום-יומי בעידן הסתר הפנים. ניסיוננו-תפקידנו הוא להסיר את המסווה ולגלות את הקב"ה. זהו אחד מעיקרי עבודת הימים החל

 

משבת פרשת זכור, שבה אנו זוכרים את מחיית עמלק והשקפתו, עד יום הפורים שבו אנו מגלים את מלכו של עולם. גילוי זה מהווה את הנקודה המרכזית של שמחת פורים, התרפקות של אהבה בלתי מוסתרת למי שהיה הווה ויהיה. אין מקרה! ואפילו פור-גורל שהוא, לכאורה, שיא המקריות, אף הוא בהשגחה, על כן קראו לימים האלה פורים – על שם הפור!

 

בהקדמה למניין המצוות על סדר הלכות הרמב"ם נאמר: וציוו לקרוא את המגילה בעונתה, כדי להזכיר שבחיו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו, והיה קרוב לשוועתנו, כדי לברכו ולהללו, וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה: "ומי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו, כה’ אלוקינו בכל קוראנו אליו".

 

בפיוט "שושנת יעקב" נאמר: תשועתם הייתה לנצח – היא הזכרת התשועות שעשה לנו, "ותקוותם בכל דור ודור", ש"כל קוויך לא יבושו" – זאת הודעה לדורות הבאים. על זה נשמח ונודה, כי זוהי שמחת פורים אמיתית!