רק תבינו אותי, זה הכל

לפעמים, שינויים מרחיקי לכת
אצל אדם קורים רק בגלל "שסוף
סוף מישהו מבין אותי". למה קשה
לנו להבין את השני, לראות את
החיים דרך המשקפיים שלו?

תמיד, איך שהוא, בכל קבוצה של אנשים שמשוחחים, כשהשיחה מתגלגלת לנושא של הטיפול הפסיכולוגי, נוצר ויכוח בין אותם אנשים שמצדדים בפסיכולוגיה ובין אלו שמתנגדים לזה. חלק מהטענות שמושמעות בדרך כלל סביב הצורך של אנשים להיות מובנים יותר היו:

"בשביל זה צריך ללכת לטיפול?"

"מה יותר פשוט מזה? אם נקיים את מה שכתוב בתורה "ואהבת לרעך כמוך" לא נזדקק לשום דבר אחר".

"במקום אמפטיה וכל המילים האלו אני מציעה שאנשים יתחילו לעבוד על המידות שלהם…"

עד כמה שזה נשמע פשוט, ברור מאליו, יסודי וראשוני, כשמתבוננים בנושא של אמפטיה מגלים עד כמה הוא מורכב.

מרגע לידתו שלה תינוק הוא מצפה להיות מובן על ידי הוריו. יש לו את הציפייה שאמו תדע לנחש רק על פי האינטואיציה הטבעית שלה מה מציק לו, מה מפריע לו, למה הוא זקוק, אם הוא חולה או בריא וכן הלאה. אפשר לראות בקלות רבה את התסכול של אמהות שלא מצליחות להרגיע תינוק בוכה: "אני לא יודעת מה יש לו, היום הוא לא מפסיק לבכות", "אני לא יודעת אם זה הבטן או האוזניים…", "אולי הוא רעב" – הן אומרות, כאילו הן אשמות במשהו, או שאולי יש משהו שהן עוד לא ניסו.

משהו מהתחושה הזו מלווה אותנו כל החיים. ילדים מתבגרים ומבוגרים רוצים שנבין אותם. שנבין את מה שעובר עליהם, מה הם מרגישים כלפי דברים מסוימים, שנדע להבין את ההתנהגויות השונות ולפענח את מסריהם הבלתי מילוליים. אנשים רוצים להיות מובנים בלי שיצטרכו לדבר במילים מפורשות.

אמפטיה – היכולת לראות ולהרגיש את השני מתוך נקודת המבט שלו. אבן יסוד בתקשורת במערכות יחסים ובהצלחה בקשרים בין אישיים. לא פעם קורים שינויים מרחיקי לכת אצל אדם רק בגלל "שסוף סוף מישהו מבין אותי".

האפשרות להבין את השני, להיכנס לתוך העולם שלו, לראות את החיים כפי שהוא מרגיש ורואה, להביט בהם דרך המשקפיים שלו – הם משמעותיים ביותר. זה קודם כל מה שרוצה אדם שנמצא במצב של סערת רגשות. לפני הכל הוא רוצה להיות מובן. ולפני שהוא מובן הוא לא פנוי לפתרונות או שינויים. הוא לא מסוגל להקשיב או לשמוע ביקורת עד שהוא מרגיש שמבינים אותו.

"מה שאני הכי רוצה זה שמישהו יבין אותי", סיפרה לי רינה, תלמידה ממרכז הארץ. ברגע שרק מאפשרים לה היא מדברת בחופשיות, בעצם לא מפסיקה לדבר כאילו היא רק חיכתה להזדמנות הזו. ישבתי, שמעתי, והקשבתי (לא הייתה לי ברירה אחרת. שטף המילים שלה והאינטנסיביות לא אפשרו בשלב הזה שום דבר אחר). תוך שאני מקשיבה, לא יכולתי להימנע מלחשוב על מתבגרות אחרות שפגשתי ולהשוות ביניהן לבין רינה. היא הייתה שונה מהן באופן בולט. הן בהחלט רצו עזרה אבל פעמים לא מעטות אפיינה אותן שתיקה, "קמצנות" מילולית וסגירות. בעוד להן היה קשה לבטא, לספר ולשתף, רינה עשתה זאת בטבעיות. "כל כך רציתי שמישהו יבין אותי…" (וגם יעזור) אמרה לי לא פעם. חוסר אמפטיה, חוסר תקשורת עם אימה, הובילו אותה אלי.

בין אם מדובר בקשר של הורים-ילדים או בין אדם לחברו, תחילה, צריך להסיר את השריון כדי שהסיכוי לעזור יהיה גדול יותר, וגם להימנע מתגובות חסרות אמפטיה. מדוע? משום שהרבה פעמים בגלל שאנחנו, המבוגרים, מרגישים חכמים (הרי אנחנו בדיוק יודעים מה עובר על הילד) ומדלגים על השלב הקריטי בתהליך – ההבנה והאמפטיה, אנחנו מפספסים. (ההסבר מתייחס לקשר בין הורים לילדים, אבל בהחלט מתאים גם לקשר של אדם עם זולתו). לא פעם הורים נופלים בפח ומבקשים לדעת בפרטי פרטים מה היה. למשל: "מה בעצם קרה?", "מה עשית?", "מי התחיל ראשון?" וכן הלאה. לרוב, החקירות האלו מיותרות והן רק מעצבנות את הילד ולא עוזרות למצוא את הפתרון.

לעומת זאת, אם ההורה יראה לילד שהוא מבין אותו, את הכאב, המבוכה והכעס – רגשות ששולטים בו (גם אם הוא חושב שהילד לא צודק), בדרך זו הוא ייצור בסיס תקשורתי עם הילד ויוכל לעזור לו. הוא גם יצור מערכת יחסים כזו שהילד לא יוותר על הזכות לשתף את הוריו בכל מה שעובר עליו.

כדי להרגיש מה מעוררות בנו דרכי תגובה מחוסרות אמפטיה נתבונן בדוגמה הבאה:

נניח שאישה מודיעה לבעלה שמכונת הכביסה התקלקלה. המצב הכלכלי בביתם לא טוב, והתקלה הזאת מתרחשת דווקא בערב חג, או בזמן לחוץ אחר. הבעל מגיב כך:

"זה ניסיון משמים לראות איך את מסתדרת בלי כל הלוקסוס הזה".

"מתי כבר תלמדי לשמור על הרכוש… רק לפני שנתיים קנינו מכונה חדשה…"

"עכשיו תוכלי להרגיש איך חיו לפני דור או שניים".

"בואי ואלמד אותך כמה כללים חשובים כיצד לשמור על מכשירי החשמל בבית…"

סביר להניח שכל אחת מהתגובות הנ"ל תביא לכעס ולפגיעה. לעומת זאת, אם רק יאמרו משהו בסגנון: "נכון, זה נורא שהמכונה מתקלקלת דווקא בערב חג", או "איזה יום קשה היה לך, אני מבין אותך…" סביר להניח שנרגיש טוב הרבה יותר, למרות ששום שינוי בעצם לא חל. המכונה בכל המקרים נשארה מקולקלת וצריך לקנות חדשה.

המילים שאנחנו אומרים בעלות כוח עצום. בדיוק כמו שאמרו חז"ל: "חיים ומוות ביד הלשון". סגנון דיבור מסוים יכול להביא לקטסטרופות, לכעס, לשנאה ו"למוות" של מערכות יחסים, בעוד ששימוש נכון בלשון יכול להחיות מערכות יחסים ולגרום לאהבה בין הבריות. כל זה רק מעצם העובדה שמישהו מבין אותי בלי להאשים, בלי לבקר ולחנך, ומבלי לרוץ ישר ולתת עצות מעשיות. זה אומר להיכנס לתוך עולמו של השני ולהביט על העולם דרך נקודת המבט שלו – לשכוח את עצמי ולו לרגע, את עולם המושגים שלי, את נקודת המבט שלי על החיים ולהסתכל מתוך המקום הרגשי שלו.

זוהי נקודת ההתחלה, בדיוק כמו בעבודות השדה. הנטיעות המוצלחות ביותר, עצי הפרי המשובחים בעולם יוכלו להניב פירות רק לאחר שיכינו את הקרקע: שיחרשו אותה, יסקלו את האבנים, ידשנו אותה ויכינו אותה לבאות. כך הוא הדבר בכל קשר אנושי.

אמפטיה – זה הבסיס. החריש שאחריו יכולות לבוא הנטיעות. אם האדם שיושב מולנו מרגיש מובן, הוא בהכרח ירגיש קרוב וייתן בנו אמון באופן כזה שנוכל לנטוע נטיעות, להחדיר ערכים ואמונה, ובעזרת השם, גם לקטוף את הפירות.