מגחלת לשלהבת

מהר סיני יצא המסר לעולם
כולו: חירות האדם נקנית לו אם
ישכיל להתנגד ולהתגבר על רצונותיו
שלו! אבל רגע, מה עם המעוף
והיצירתיות? היכן הביטוי העצמי?

חג השבועות מסמל את חירותו הרוחנית של עם ישראל ושל היהודי בפרט. ביציאת מצרים עם ישראל זכה לגאולה הפיזית, ובספירת העומר אנו מביעים את כיסופינו לחג מתן תורה על ידי ספירת שבועות וימים. לכאורה, לאחר גאולה כל כך ניסית, למה נותר עוד לכסוף? וכי לא הגענו בכך לפסגת מאוויינו, להיות בני חורין?

במסכת אבות מובאת אמרת חז"ל המפורסמת: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, משנה ב). על קביעה זו של חז"ל יש לתת את הדעת. המילה ‘אלא’ היא מילת מיעוט גורפת. כלומר, במשפט זה חז"ל מדגישים שאין מנגנון אחר המוביל לחירות זולת התורה. זוהי קביעה אמיצה ביותר. העוז של קביעה זו מתגלה ביתר שאת כאשר מבינים שחכמינו אמרו זאת תוך ראיה לדורות. מדוע חז"ל ‘הסתכנו’ בקביעה כה מוחלטת?

אם נבין את הקשר בין תורה לחירות אז נבין את כיסופינו לחג מתן תורה. אך לשם כך עלינו להבין את הקשר שבין תורה לחירות. עלינו להבין תחילה מהי חירות.

מהר סיני יצא מסר לעולם כולו – דרך עם ישראל – שחירות האדם נקנית לו אם ישכיל להתנגד ולהתגבר על רצונותיו שלו! הקב"ה מגלה לאדם את הדרך אל החירות ומציע לו להעדיף את רצונותיו של בורא עולם על רצונותיו שלו. המסר הזה יוצר רתיעה אצל כל אחד מאיתנו. בהבנתנו, חירות פירושה לעשות מה שאנו רוצים ולא מה שאומרים לנו לעשות. היכן הביטוי העצמי? המעוף והיצירתיות? לעשות רצון אחר פירושו עבדות ולא חירות…

מפתיע כמה ההסבר לדברים הוא פשוט. בכל אחד מאיתנו קיים פער בין הבנת השכל לבין התנהגותנו בפועל. אם בחיי היומיום היינו נוהגים כמו ששיכלנו מבין, אז היינו כולנו ‘מלאכים’, בריאים, ללא משקל עודף, פחות כועסים, פחות מקנאים, לא מעשים, קמים בבוקר בזמן, נותנים זכות קדימה, מתמקדים בחצי הכוס המלאה (והרשימה עוד ארוכה…). במילים אחרות, השכל שלנו מכיר באמת הצרופה – הוא יודע מה באמת טוב לאדם. קיים מתח תמידי בין ידיעת השכל לבין דחפי הגוף הטבעיים והאדם נדרש לבחור ולהכריע בין השכל לבין רצונותיו של גופו – רצונותיו של החומר.

"השכל" יודע בבירור שאסור לכעוס, אך טבענו דוחף ורוצה בכך. השכל יודע שהעישון מסוכן, אך הגוף צריך. השכל יודע שאכלנו מספיק, אך הגוף רוצה תוספת (ואם אפשר מתוקה…). השכל יודע שיש לקום מוקדם ובזמן, אך הגוף רוצה ‘לגנוב’ עוד רבע שעה מתחת לשמיכה. כל אחד מאיתנו מכיר את ההרגשה העילאית שחש כאשר הצליח להתגבר על רצונות החומר שלו ובחר בהכרעת שכלו הזך והנקי. כולנו מכירים את חוויית הניצחון והשחרור כאשר התגברנו על רצונות הטבע שלנו ולא כעסנו, או נמנענו מאכילה לא הכרחית, קמנו בזמן, או נמנענו מעישון. דומה שניצחון כזה מקנה לאדם הרגשה של פסגות. מאידך, כולנו מכירים לצערנו את ההרגשה הצורבת של ההפסד כאשר הגוף החומרי מנצח. לאחר ההנאה הקצרה שבכעס, באכילה המיותרת, אנו נותרים עם הרגשת כישלון חריפה עד כדי מבוכה ודכדוך בינינו לבין עצמנו.

נמצא, שדווקא ההתנגדות לרצונותינו הטבעיים והחומריים הם הם המקנים לאדם סיפוק עצמי אמיתי ומשחררים אותו מדחפיו הארציים אשר מספקים הנאה קצרה, אך שום דבר נוסף במקרה הטוב, או עצב מתמשך במקרה היותר שכיח. אם ניזכר בהרגשתנו במקרים בהם הצלחנו לפעול נגד הטבע אז נבין, ולו במקצת, מהי חירות ומהו בן חורין. כאשר אדם מצליח במערכה זו אז מתאפשר לו להשקיע באישיותו ולממש את ביטויו העצמי וכוחות הנפש שבו. האדם המתגבר (על עצלות, גאווה וכו’) חי טוב יותר עם משפחתו, עם חבריו או במקום עבודתו – הוא חופשי!

הבנת השכל הזכה משחררת, ואילו רצונות הגוף והטבע כובלים. עתה, שעיקרון זה, אשר במבט ראשון נראה לנו כה מוזר, מובן לנו יותר, נתבונן בשאלה המובאת בשם רבי ישראל מסלנט (אבי תנועת המוסר). ברור לנו ש’האדם’ שבנו אינו גופנו. אדרבה, גופנו נחות מזה של בעל חיים. כושר ראייתנו אינו מתקרב לזה של הנץ. כוחנו הפיזי אינו שווה לזה של הסוס ומערכת העיכול שלנו אינה עמידה כמו זו של כלבלב. מכאן שמעלת ה’אדם’ שבנו הוא השכל – ה’נפש המשכלת’, בלשון חכמינו. אם כך, מדוע פעמים רבות החומר מנצח את הנפש המשכלת המובחרת? והרי, כאמור, לשכל הדברים כה ברורים, והוא הוא האדם, אם כן מדוע לא תהיה ידו על העליונה במלחמה זו?

תשובתו של רבי ישראל מסלנט ברורה ביותר. לטבע שלנו יש נשק חזק מאוד והוא התחושות. בניגוד לסיפוק רוחני, סיפוק הטבע שלנו מלווה בהרגשה פיזית ברורה ומיידית. החומר מציע תגמול מיידי וברור שקשה מאוד לעמוד כנגדו. קשה לבחור נכון, כאשר מצד אחד מוצע לנו עונג מיידי וחריף לעומת עונג עדין יותר. שכר נוסף רחוק לעתיד. אך האמת ברורה. ההתגברות מניבה שחרור וסיפוק אמיתי וממלא לאורך זמן בעוד שכניעה לדחפים מובילה להיפך מכך. הקב"ה נתן לאדם את הנפש המשכלת וכנגדה את הגוף, ומציע לאדם הרוצה חירות "ובחרת בחיים" (דברים ל, יט). נתתי לך את כל הכלים להתגבר – השכל, אך עליך לאחוז בהם ולנצח.

עלינו להבהיר מדוע חז"ל קבעו שרק התורה מקנה חירות (אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה). אין דרכים ושיטות אחרות? כגון, פקירים ודומיהם?

אי התנגדות לטבע שלנו היא בעצם התנהגות טבעית. בטבע עלי אדמות, ואצל כל בעלי החיים, אין מושג של בחירה – כל גורם מביא לתוצאה צפויה. כלומר אדם הפועל על פי טבעו ודחפיו נוהג באופן טבעי. נמצא, שבחירה, שהיא נגד האופי הטבעי שלנו, היא התנהגות על טבעית. בניצולו נכונה את יכולת בחירה, מוציא האדם את עצמו מחוץ לגדרי הטבע. למשל, הבה נראה שלאדם הנוטה לעצלות טבעי להתעצל, אך על-טבעי להזדרז. מכיוון שהאדם חי בעולם הנשלט על ידי חוקי הטבע, אין לו כל סיכוי לנצח את הטבע, אלא אם כן הוא מחובר למערכת על-טבעית. כל מערכת או שיטה אחרת הגם שהן מאוד חכמות, עדיין, הן פועלות בתחום גדרי הטבע. לכן אין ביכולתן לקנות לאדם יכולת לנצח את טבעו שהרי הן עצמן טבעיות. התורה היא המערכת העל-טבעית הרוחנית היחידה הנמצאת בעולמנו הטבעי. כל השאר כפוף לטבע. לכן, רק התורה היא זו המסוגלת לאפשר לאדם לצאת מגדרי הטבע ולבחור נגד טבעו ולהשתחרר מכבלי החומר. רבי חיים בן עטר (פירוש "אור החיים" על התורה) מביא יסוד זה בספר ויקרא, וזה לשונו:

"ולצד שיאמר האדם כי אין מעצור ברוחו בדבר זה (היינו היכולת להתנגד לטבעו)… כי הן אמת במין האנושי זולת ישראל ישנו בטענה זו (כלומר, הטענה שאי אפשר לאדם לפעול נגד טבעו היא נכונה כלפי אומות העולם אך לא כלפי ישראל), כי לא ימצא בכוחו למנוע עצם חשקו ממנו, מה שאין כן אתם בני ישראל… ינוצח כוח הטבעי גשמי, כי הצורה (כלומר הנפש המשכלת) תשלוט בחומר…."

כלומר, לאחר החירות הפיזית ביציאת מצרים, בקבלת התורה בהר סיני, קיבל עם ישראל את העיקר – את החירות הרוחנית שמשמעותה שימוש בחומר ובכוחות הגוף, ככלי וכעזר ביד האדם, ומעתה בידו לשלוט בהם, ואינו מוכרח להיכנע להם. אין הכוונה להתנתק ולהתנזר מהדברים הטובים שהעולם הזה מציע. להיפך, היהודי מחויב ליהנות מעולמו. הנקודה היא, שידע את הגבול והמידה הנכונים. האם משאנו מגבילים את החולה מדבר שמסכן את בריאותו, הגבלה זו היא לרעתו? החומר – יש בכוחו להשתלט על האדם ועולמו ולהחריבו, ועל כן הוא מחויב להיות הנשלט על ידי השכל והדעת. במילים אחרות, במעמד הר סיני, נמסר לעם ישראל תכלית האדם בעולמו והכלי להגיע לתכלית זו. התכלית היא: לחיות חיי רוח ונשמה כאן בעולם הטבעי החומרי, צמצום הפער בין הרצון הטבעי לכוח השכל. האדם, כדי להיות בן חורין, חייב לחיות את חייו כמו שהוא מבין ולא כמו שטבעו רוצה. הכלי היחיד להשיג תכלית זו היא התורה. אכן, "בראתי יצר רע בראתי לו תורה תבלין" (מסכת קידושין ל"ו, עמוד ב).

ומה יש בה בתורה שנותן לאדם יכולות כאלו?

בהקדמתו לספר ‘מסילת ישרים’, מנמק רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) את הסיבה לכתיבתו את הספר העוסק בהדרכה לאדם בחייו. הוא מסביר שלמרות שהדברים בספר גלויים ומפורסמים לכל ואין בהם כל חידוש "כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה", ועל כן מצא לנכון לכתוב את הספר. על נימוק זה, אומר הרב שלמה וולבה זצ"ל בספרו ‘עלי שור’ את הדברים הבאים: "תכלית כל התורה כולה – התבוננות בכל המעשים. להפוך את האדם פזיז המעשים, בכל התנועות, להיות כולו מתבונן". כדי להמחיש את מושג ההתבוננות מביא הרב וולבה זצ"ל את דבריו של הרמח"ל בספרו ‘דרך עץ החיים’: "וזה תראה כי שניהם בתכונה אחת נבראו – שכל האדם והתורה המשכלת אותו. ‘ותורה אור’ – אור ממש ולא חכמה בלבד. ואף גם זאת (התורה) נמשלה לאש כי כל מילותיה ואותיותיה כמו גחלת הם, אשר בהניח אותם כאשר הם, לא יראו כי אם גחלים וגם כמעט עמומים. מי שישתדל לעסוק בה, אז תתלהב (כלומר תתלבה). וכנגד שכל האדם עשויים כן כי גם לו יש כוח השגה רבה אך כאשר תתלהט בכוח ההתבוננות. הנה על כן חוב הוא מוטל על האדם לשום עצמו להתבונן. ולמה נברא השכל ב"כוח" (כלומר בפוטנציאל ולא בפועל)? ואם הייתה הידיעה רחבה ועומדת על לב בני האדם… לא היה היצר שולט עליהם. והיות שהקב"ה רצה שאדם יהיה בעל יצר – שיוכל להיות מנוצח או נוצח בשיקול אחד – לכן יש בהם (בשכל בני האדם) הידיעה, אך סגורה כגחלת ושתוכל להתפשט כשלהבת והבחירה ביד האדם".

כלומר, התורה מכוונת ומקבילה כנגד השכל ובעלת אופי זהה. לכן ההתעסקות בתורה, המביאה לגילוי עומקים החבויים בה, מפעילה מנגנון זהה בשכל האדם. התוצאה היא זיכוך השגות שכליות הקיימות כבר וכן בירור הבנות שהינם בכוח ולא בפועל. נמצא, שהתורה פועלת על האדם משני כיוונים המשלימים זה את זה. האחד, מתוך היותה על טבעית, מקנה התורה לאדם היכולת למשול בטבעו ולנהוג על פי הבנת הנפש המשכלת, והשני הקנית הבנות שכליות גבוהות ומזוקקות יותר. כלומר, האדם מקבל יכולת להתגבר ולנהוג על פי השגה שכלית המתעלה באופן תדיר. בפועל, לומד התורה מתעדן ומעדן את חייו על ידי פעולות ארציות וגשמיות שאמורות להתיישב על שכל מגביה והולך. זוהי המשמעות של אושר ושל חירות וזוהי משמעותה של צמיחה רוחנית אליה אמור כל יהודי לשאוף.

אין זה אומר שהיהודי המטפח את אישיותו הופך אדם קר המתעלם מהרגש. חלילה! הוא הופך אומן בניתוב הכוחות שבו כפי הראוי. הוא המנתב ולא דחפיו הטבעיים. לכל דבר בעולם יש מקום ויש תפקיד. החיים היהודים מלאים רגש, שמחה, מאכלים טובים, מנוחה, הומור, חיי משפחה, חיי מסחר, חיי חברה וכו’. כל זה נעשה מתוך חירות וסיפוק כי האדם הוא השולט ולא הנשלט.

היופי הוא בסיטואציות הקטנות היומיומיות. אין בנמצא אדם שיטען שלשון הרע הינו מעשה חיובי וראוי. אך כמה מאיתנו שולטים בלשון הנוטה להשתלח? מעניין, שהאומן בנצירת לשונו מרע אינו אדם שפשוט שותק. זהו אדם מדבר כמו כל אחד אחר אך שולט בלשונו.

תוך דברים אלה יתבאר מדוע בניגוד לפסח ולסוכות, חג מתן תורה נחוג ללא כל סממנים חיצוניים – ללא חול המועד וללא ‘עזרים’ כגון מצה או לולב. כל עניין קבלת התורה הוא עיצוב עולמו הפנימי של האדם תוך עמידה באתגרים הפנימיים המתחוללים בקרבו. זהו עמל פנימי ואישי אשר שכרו הוא אושר וחירות. שמחת חג השבועות היא כל כולה שמחה פנימית המבטאת שאיפה וכיסופים לשלמות הנפש והאישיות. כמה מרגשים הם דברי בעל ה"עקידת יצחק" (פירוש על התורה של רבי יצחק עראמה) על חג השבועות:

"…ולזיכרון מניין הימים הזה (ספירת העומר) שמנו אבותינו בצאתם ממצרים, נצטווינו גם אנחנו לספור הימים בכל שנה מפסח עד עצרת (חג השבועות), ולהראות גם בזה משוש ליבנו בראותנו כי מדי יום יעבור יום, אנו קרבים לאט לאט אל יום שמחתנו יום מתן תורתנו, וכל זה יראה על התשובה והכוסף אשר צריכים להיות לנו אל לימוד התורה וידיעתה, כי רק אז, אם בכל אוות נפשנו נשתדל בה, וכצמא נערוג על אפיקי מימיה, תבוא גם היא כמים בקרבנו ותכה בליבנו שורש בל ימוט".

אכן, "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג, יח).

(באדיבות "עת לחשוב", כתב עת לחשיבה יהודית)