המסר של הצב

רוקי, כך קראנו לו, הפך להיות
חלק מהמשפחה, לאטרקציה
של הבית. ביום בהיר אחד הוא
‘נחת’ אצלנו בגינה והביא איתו
מסר נפלא.

"כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, להתקרב אל השם יתברך על ידי אותו הדבר, כי השכל הוא גדול ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח). (רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן א, א)

* * *

הבן שלי רצה חיית מחמד. במשך מספר חודשים הוא ניסה לשכנע אותי לקנות לו כלב או חתול, אולי ארנב או עז. ואני תמיד אמרתי: "לא, בסוף תשתעמם ואני זו שאצטרך לדאוג לחיית המחמד. אני לא מתכוונת לבזבז את הזמן שלי עליה" (זה מה שקורה בסוף, נכון?).

הקיץ הגיע, ועברנו לבית החדש שלנו. לאחר שהתארגנו יצאנו לחופשה קצרה של כמה ימים בצפת. בדירה בה שהינו הייתה גינה נחמדה. ובגינה, חי לו בנחת צב.

"אמא, אולי נקנה צב? את יודעת, זאת לא עבודה קשה לטפל בו, בבקשה…"

טוב, הסכמתי עם זה שעם צב לא צריך להתאמץ מי יודע מה, אז ‘זרקתי’ לחלל האוויר (ואיזה אוויר טוב היה שם…) "אולי, נראה…" ותוך זמן קצר שכחתי מכל העניין.

כמה ימים אחרי שחזרנו הביתה מצאנו בגינה שלנו… צב.

"השם שלח לי צב, אמרת שצב אפשר! אפשר להשאיר אותו, אמא?", ביקש הילד ברגע שראה את הצב.

שלוש זוגות עיניים הביטו בי. שלוש זוגות עיניים מתחננות להשאיר את הצב הזה, מה כבר יכולתי לומר? השם שלנו לנו צב.

הצב הפך להיות חלק מהמשפחה. הוא אפילו קיבל שם – רוקי. האכלנו אותו (עם עלי חסה), בלילה הכנסנו אותו לבית החם, והוצאנו אותו ביום לאוויר הצלול. אפילו תחמנו חלק בגינה בו הוא יוכל ליהנות מבלי שילך לאיבוד. בקיצור, הוא הפך להיות האטרקציה של הבית.

וכדרכן של חיות מחמד, ההתלהבות הראשונית חלפה. עם הזמן גיליתי שאף אחד לא מתעניין בו, למרות שכל מה שהוא היה צריך היו רק עלי החסה, אותם הנחנו במתחם שלו והוא ‘טיפל’ בהם.

וכן, אני זו שבסופו של דבר הייתה צריכה לטפל בו…

ואז התחלתי לחשוב, מדוע בעצם השם שלח לנו צב?

ביום קיצי אחד, והיה זה אחד מימות הקיץ החמים שידענו, חשבתי לעצמי שהצב צריך קצת להתרענן. הגעתי למסקנה שהוא צריך בריכה לצנן את עצמו מעט. מצאתי גיגית ישנה בגודל המתאים, מילאתי אותה במים ושמתי אותה במתחם של הצב. בצדדים, הנחתי שתי אבנים, כדי שהצב יוכל לטפס עליהן ולהיכנס לבריכה שלו, וגם לצאת ממנה, בכל פעם שיתחשק לו להתרענן קצת. הצב לא נתן את דעתו לבריכה. כי למה בעצם הוא צריך לעזוב את המקום המוצל שמגן עליו מהשמש הלוהטת, ולצאת ולחפש בריכה שלא הייתה שם קודם?

אם הוא לא יודע, אראה לו אותה, אמרתי לעצמי. לקחתי את הצב והכנסתי אותו בעדינות למים.

להפתעתי הצב פשוט ‘השתגע’ בתוך הבריכה. הוא רץ מצד לצד של הגיגית תוך התעלמות מוחלטת מהאבנים שיעזרו לו לצאת החוצה ממנה, וניסה לטפס על הדפנות המחליקות של הגיגית ולמצוא את דרכו החוצה. בסופו של דבר, הוא הצליח להגיע לקצה, ויצא החוצה. אבל לא היה זה לפני שהוא ‘נחת’ על האף שלו. הצב המסכן, שהיה נראה המום ואומלל, גרר את עצמו ברישול למקום המוצל והמוכר.

ככל שחשבתי על מה שראיתי, וגם התעמקתי בזה, הבנתי שיש כאן מסר מהשם אלי. והנה זה – המסר של הצב.

לפעמים השם מעמיד אותנו בניסיון, ואנו צריכים לעבוד ולהתאמץ גם בזמן הניסיון – להתפלל להשם ולמצוא את המסר שיש בכל ניסיון והתמודדות, לעשות תשובה וכדומה.

לפעמים השם עושה איתנו חסד גלוי, ממש מתנה שחשים בה, אבל אנחנו לא מבינים או מצליחים לזהות שזאת אכן מתנה, חסד מהשם.

במקום ליהנות ולשמוח מהחסד ולהודות להשם, אנו חושבים שזה ניסיון מר, קשה וכואב. אנחנו ‘משתגעים’, מגיבים לא נכון ומפילים את עצמנו. והשם והמלאכים מתבוננים בנו ותוהים, ואולי גם צוחקים, על התגובה המוזרה שלנו.

אז עכשיו, כשאני חושבת על כל ניסיון שהשם שולח לי, אני מנסה להתבונן על העניין שוב אבל עם מבט אובייקטיבי יותר ושואלת: אולי זה חסד?

אני אמורה לדעת את התשובה הרבה יותר טוב מהצב…