וזכני לגדל

כשאמא עומדת ליד נרות השבת
ומתפללת, על מה היא מבקשת?
על ציון מעולה במתמטיקה? על
מראה יפה? לא. על "וזכני לגדל".
והילדים? מבחינים ומפנימים.

מורי ורבי האהוב, רבי שלום ארוש שליט"א, רגיל לומר: "מי שמאמין מתפלל, ומי שלא מאמין לא מתפלל!"

לא פעם פנו אלי הורים ושטחו בפניי בעיות בנושא חינוך הילדים. שאלתי אותם אם התפללו על ילדיהם, ורבים השיבו בשלילה. חבל מאוד מאוד…

מי כמונו, עם ישראל קדושים מאמינים בני מאמינים, יודעים את סגולותיה של התפילה ופעולותיה הרבות בשחקים. אשרינו שזכינו להיות חלק מבני יעקב אשר כוחם בפיהם, כפי שכוחה של התולעת הוא בפיה והיא יכולה למרות גודלה הזעיר לגרום לנפילתו של עץ רם בכרסומיה האיטיים והקטנטנים, אך העקביים והבלתי מתפשרים. ברוך השם זכינו, וזכייתנו זו עצומה ושיעורה לאין ערוך, שתפילותינו מגיעות ישר לכסא הכבוד ואין בקו הטלפון הזה תפוס, ממתינה או השהייה. אין רמזורים בדרך ולא גדר חוסמת וגם לא ש"ג.

"המים שחקו אבנים", זהו הדיבור של רבי עקיבא כאשר היה מיואש ולא הבין כיצד יחדרו דברי התורה לראש אבן בגיל ארבעים. אך כשראה איך נעשה חור בסלע על ידי המים שטפטפו עליו במשך זמן רב, התעודד ואמר: כן לליבי, לב האבן, תחדור תורת מים חיים…

ניתן להשוות זאת גם לתפילה. לעיתים אנו מרגישים יבשים כחרס, בלי טיפת לחלוחית של רגש בקרבנו וזה מצער. ‘הלעולם נישאר כך?’ אנו תוהים בינינו לבין עצמנו. אך לא! בעזרת השם, התפילות הרבות במצב כזה יביאו לתפילות רבות עוד יותר מתוך לב פתוח. הטפטוף אינו פוסק וממשיך לפורר את הסלע.

תפילת אבות על בנים יש לה ערך עצום וחלק גדול מאוד בחינוך הילדים. זוהי התפילה עליהם שיגדלו צדיקים ויראי השם ושלא יגיעו אף פעם ח"ו לידי מכשול.

המנהג היפה של ברכת הבנים בערב יום הכיפורים מעורר לנושא זה. ההורים צריכים להעתיר תדיר להשם יתברך שיגונן על ילדיהם מפני השפעות מזיקות וידריכם בדרך הישר. לא פעם קשה להבין מדוע לשתי משפחות הנראות שוות בצורת חינוכן ואורח חייהן, שני בתים המושתתים על אדני התורה ובכל זאת, ילדי משפחת א’ יצאו כולם בסדר, אך חסרה ההתלהבות והבעירה בקיום המצוות. אמנם ישנה יראת שמים, אבל זה לא זה. ולעומתם, ילדי משפחת ב’ יצאו משוריינים לחיים. עבודת השם שלהם נעשית בכל ישותם וצמחו מהם יראים ומעולים. ובכן, מה ההבדל? מהו אותו חוט דק שאינו נראה לעין אבל הצליח לשנות כל כך את התמונה? התשובה פשוטה. זוהי התפילה. אין ערוך לתפילות ההורים על ילדיהם.

כשילדים רואים את אמם עומדת סמוך לנרות בשעת ההדלקה, מליטה את פניה בתפילה חמה ובעיניים שטופות דמע ומעתירה: "וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים, אוהבי ה’ יראי אלוקים, אנשי אמת, זרע קודש בה’ דבקים, ומאירים את העולם בתורה ומעשים טובים…" הם נוכחים לראות מה באמת חשוב לאמא. על מה היא כל כך מבקשת בעבורם. לא על ציון מעולה במתמטיקה וגם לא על מראה יפה. רק על דרכם היא מעתירה, שתהא סוגה בשושנים, ששום חומרים הרעילים לחינוכם ורוחניותם לא יפגעו בהם. שיעלו בקלות במסילה העולה בית א-ל. נשמתם הצעירה קולטת הכל. גם את הדקויות הקטנות ואת הכוונות הסמויות. ואם אכן הדברים אמיתיים, שואפים ילדינו אל קרבם את הרצון הכנה להמשיך במסלול הטהור ולהתעלות, להשקיע באפיק הנכון והראוי אשר ממנו אפשר רק לצמוח.

באחת מעיירות פולין התגוררה אישה צדקנית ויראת שמים. בן יחיד היה לה לאותה אישה, שהיה מחמד נפשה. הרבתה הצדקנית בתפילות על בנה שיגדל ויהיה תלמיד חכם ובעל מידות טובות. מדי לילה הייתה נוהגת לקום מעל משכבה לעת חצות והייתה בוכה ומתפללת להשם על בנה, ודמעותיה היו זולגות על לחיה ומשם היישר לתוך כוס שאחזה. העתירה לפני בורא עולם שיהא גדול בתורה ותמיד יחשק בה. כך נהגה הצדקנית במשך 5 שנים, עד אשר לבסוף נתמלאה כוס הדמעות עד גדותיה. אז קראה האם לבנה וכך אמרה לו: "בני מחמדי, ראה כוס זו. דע כי היא מלאה בדמעותיי ששפכתי כאשר התפללתי עליך שתגדל ותהיה צדיק וירא שמים. כעת מבקשת אני ממך, אנא אל תאכזבני, התמד להלך בדרך השם הצרופה ורק בתורה תצעד ובשביליה תהיה נהיר כל ימי חייך".

הביט הבן בכוס והשיב נרגש: "אמא יקרה, מבטיח אני לך שתרווי ממני אך ורק נחת". ואכן, נעשה אותו בן לגאון עצום והיה מספר: "כוס הדמעות של אמי ניצבה לנגד עיני בכל עת והניאה אותי מלהיות שובב, היא דרבנה אותי לדבוק בתורה ולשאוף לגדול בה תמיד".

באגרת התשובה נאמר: "תהא האישה זהירה להתפלל ערב ובוקר וצהריים, ובסוף תפילתה יהא עיקר תחנוניה על בניה ובנותיה… כי עיקר זכותה של האישה לעולם הבא, שבניה עובדים להשם יתברך ועושים רצונו ויראים אותו…"

מסופר שפעם הביאו לפני ה"חפץ חיים" ספר תהלים ישן שהיה שייך לאמו. כאשר ראה את הספר, לקחו בידיו ונשק לו באהבה ובדמעות בעיניו שח לסובבים אותו: "מה תדעו אתם כמה דמעות שפכה אמי ז"ל בספר תהלים זה. יום יום הייתה שופכת שיח ומתפללת שיגדל בנה ליהודי ישר וטוב". אכן, לא לחינם היו הבכי והתפילות, הרי ראינו מי היה ה"חפץ חיים"…

יהודי הביא פעם את בנו אל הרב מבריסק זצ"ל וביקש ממנו שיברך את ילדו שיזכה להיות תלמיד חכם וירא שמים. השיב הרבי מבריסק: "תלמיד חכם הוא יהיה כפי שתלמד אותו, וירא שמים כפי שאשתך תתפלל עליו!"

תפילותיה של אם על עתיד בנה בעלות חשיבת עליונה. בדרך כלל היא קרובה יותר לילד הרך מאשר אביו, ועל כן תפילותיה נובעות יותר מעומק הלב. ולא רק, אלא שהנשים הן לרוב יותר רגשניות מהגברים ודמעתן מצויה יותר, ובנוסף מיוחדת להן התמימות ויראת השמים, לכן ישנו סיכוי גדול יותר שתפילותיהן תיאמרנה בלב נשבר, ותפילות שכאלה אהובות ביותר במרומים.

היום, בעידן החזרה בתשובה שכל כך גואה בקרב הציבור, יכולה להסתמן פליאה של ממש. כיצד זכו כל אותם יהודים תועים לשוב לכור מחצבתם ולהתקרב אל אביהם שבשמים, במיוחד לאחר דורות כה רבים של נתק? ה"חזון איש" מסביר זאת ואומר, שכל זה בא להם בזכות אותה סבתא שלא משה מתפילותיה ומדמעותיה בראותה את הדור הראשון שהפנה עורף ליהדות, הדבר היה כשריפה בנשמתה הטהורה, כה כאב לה הריחוק. ודמעותיה הרבות לא שבו ריקם אלא פעלו על צאצאיה שיחזרו למקורותיהם, אל דרך הישר.

"ונהיה אנחנו וצאצאינו… יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה". כלומר, להעתיר בתפילות ללא הפסק, כי תפילות ההורים, ובמיוחד של אם יהודיה, פועלות עד אינסוף. השם יתברך מתאווה להן. הוא רוצה שנבקש ממנו. ועל כאלה נושאים נעלים אין ספק שניענה. רק לא להתייאש, שהרי אין כוחנו אלא בפינו. זוהי, כאמור אומנותנו הייחודית.

"רחל מבכה על בניה" זוהי אם יהודיה שמשתמשת בכלי הנשק שניתן לה. ושכרה: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך – ושבו בנים לגבולם!" שנזכה, אמן!

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת www.lazerbrody.net