תגיד לו: לא מסתדר בלעדיך!

כל הסבל מתחיל כשאדם שוכח
שהוא לא יכול להסתדר בלעדי
הבורא, וחושב שהוא יכול לחיות
בלעדיו. תגיד לו בפירוש: "אבא, אני
לא יכול להסתדר בלעדיך!"

עיקר ושורש עבודתו של האדם בזה העולם הוא לדעת בידיעה ברורה, בלי שום ספק או פקפוק, שכולנו כאן רק כדי ללמוד אמונה!

גם אם תשמע שיעורים על אמונה, תקרא ספרים על אמונה – זה לא מספיק. אלא, רק עד שהשם ירחם על האדם ויעוררו משנתו והאדם יבין שהוא בא לעולם הזה כדי להאמין בבורא עולם, כי זו התכלית של כל התורה והמצוות כולן: להאמין בהשם.

כל קיום התורה עומד על האמונה, ושורש הבחירה כולה הוא האמונה. בכל עבירה שאדם נכשל – הסיבה העיקרית לכישלונו היא משום שנפל מאמונתו, כמו שמספרת לנו הגמרא, שאלמלא הקב"ה עוזר לאדם לא יכול האדם לגבור על יצרו ובודאי יחטיא אותו. אם כן, בכל פעם שאדם נכשל בעבירה זה רק בגלל שהשם לא עזר לו, כי אם היה עוזר לו – היה מתגבר על יצרו.

ומדוע השם לא עוזר לאדם להתגבר על יצרו? מכיוון שהאדם שוכח את השם. הוא הולך עם מחשבת ‘כוחי ועוצם ידי’, כולו גאווה שהוא יכול להסתדר לבד, אז הקב"ה לא מפריע לו לדמיין או לחלום, ונותן לו ללכת בדרכו. כמובן שהאדם לא יכול להסתדר בלי הקב"ה אפילו שנייה אחת, לכן הוא נכשל…

ואיך תדע מי הוא האדם שחושב שיכול להסתדר בלעדי הבורא? כאשר הוא לא מתפלל. אם אדם היה מבין שהוא לא יכול לחיות בלי השם יתברך, וכמובן לא להסתדר בלעדיו, אז היה מתפלל מקירות ליבו ומבקש מבורא עולם שיעזור לו עם כל מה שעובר עליו, עם הניסיונות והקשיים. לומר לו בפירוש שהוא לא יכול להסתדר בלעדיו.

למעשה, לאחר שאדם כבר נכשל בעבירה ח"ו, אם ישכיל להתבונן בכישלון הוא יצליח להתעורר ממנו. הוא יבין שעיקר נפילתו הייתה נפילה מהאמונה, כי אם היה חי את האמונה היה יודע שהוא לא יכול לעשות שום דבר בלי הקב"ה, והיה יודע את האפסיות המוחלטת שלו, לכן היה מתפלל ולא היה נכשל. אם אדם יתייחס בדרך זו לנפילותיו וייזכר בכל פעם מחדש באמונה שחסרה לו, הוא יצליח לקום מהנפילה ולהתקרב על ידה להשם עוד יותר. כך הוא הדבר בכל פעם שנכשל – זה בא רק להזכיר לאדם שהוא שכח את השם. אך מעתה, יתעורר לזכור את השם ויעסוק בתפילה. על זה נאמר בתהלים: "כל מצוותיך אמונה". עיקר הבחירה של האדם היא האמונה. אם אדם זוכה לחיות באמונה שלמה הוא לא יעבור על קוצו של יוד מדבר השם ורצונו. אך מכיוון שלא זוכה לזה, לכן הוא נופל ונכשל. כי אדם, צריך לחיות בכל רגע את המציאות שהוא לא יכול בלי בורא עולם, כי אז יתפלל על כל דבר ופרט.

אם כן, אנו רואים שיש יתרון מהנפילה והכישלון. אדם מצליח לתקן את מידותיו, בפרט את מידת הגאווה וגישת ה’כוחי עוצם ידי’, ומתפלל אל השם ומתקרב אליו. למעשה, זה תלוי בזה מכיוון שברגע שאדם חושב שהוא יכול בלי בורא עולם אז הוא חושב שהוא… בורא עולם, אז למי יתפלל? לעצמו???… לכן, אנו רואים שענווה ותפילה הם דבר אחד, ואדם שיודע את אפסיותו זוכה להתפלל. לעומת זאת, אדם שחושב שהוא ‘משהו’ לא מתפלל.

כל רצונו של הבורא הוא רק להיטיב עם ברואיו – שיהיה להם שפע וכל טוב, שמחה והצלחה. אך כל זמן שהאדם לא זוכה לאמונה, השם יתברך לא יכול, כביכול, להיטיב איתו את הטוב האמיתי, מכיוון שהשם לא יכול ‘לעבוד’ עם אדם כזה. כלומר, הוא לא יכול לכוון אותו אל התכלית והתיקון שלו שעל ידם יזכה לכל טוב נצחי. מדוע? משום שאדם שחסרה לו אמונה מתהלך כל היום כשהוא שבור ומיואש מכל דבר שלא הולך לו כסדר, וכל שכן אם יש לו חלילה צרה, או אז הוא מגיע למסקנה שזהו זה! הצרה היא צרה ואין שום מוצא, אין כאן כוונה טובה של השם מלבד לעשות לנו צרות, חס ושלום מדעה משובשת שכזאת. וכך, אדם הולך לו מיואש, וברור שהוא גם לא מנסה להבין מה השם רוצה ממנו לכן הוא לא מצליח לעלות על מסלול חייו, ובכלל, הוא לא הולך בדרך שהשם רוצה לכוון אותו.

אולם, אם היה מתאזר מעט באורך רוח – באמונה – היה רואה שבכל דבר יש כוונה טובה ומסר נפלא מאת השם, ומהצרה תבוא רק ישועה הרבה יותר גדולה מאשר לא הייתה באה כלל, ועל זה נאמר: "עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע". הצרה עצמה תביא את הישועה. כאשר אדם מבין כיצד להתקרב אל השם מכל מה שעובר עליו, הוא זוכה לתקן את חייו ולשפרם – וזאת הישועה הכי גדולה. ואז, ישבח את השם ויודה לו על הצרה.

על זה אמר רבי נתן זיע"א: "כי באמת אם היו הכל שומעים לקול הצדיקי אמת, לילך בדרך זה, להאמין תמיד בהשם יתברך שהכל לטובה, וליתן שבח והודיה תמיד להשם יתברך, בין בטיבו בין בעקו, כמו שכתוב: בהשם אהלל דבר, באלוקים אהלל דבר, בודאי היו מתבטלים כל הצרות וכל הגלויות לגמרי, וכבר הייתה גאולה שלמה!"

כי השם יתברך רואה הכל ויודע הכל, והוא גם יודע שהדרך הארוכה היא הדרך היחידה. כולם תמיד מחפשים את הדרך הקצרה – מיד לזכות, מיד להצליח, מיד להיוושע וכו’. אך באמת, כמו בגאולת מצרים, כך בגאולתו של האדם בפרטיות – מֶהַמֵּצָרִים שלו, כי תיכף כשמתחיל להתפלל המצב נהיה יותר קשה, ואז הוא מתחיל להתבלבל ויש לו שאלות וקושיות.

קושי זה, כמובן, מכוון מהשם יתברך כמבחן לאדם – לראות אם הוא באמת מאמין שהשם שומע את תפילתו ואכן יוציאו מהקושי/בעיה. אך זאת חשוב לדעת, שאם אדם היה מתפלל ורואה תוצאות מיידיות לא היה שום בירור אם הוא מאמין או לא. אולם, כשלא מקבל את מבוקשו מיד רק אז מתחילה העבודה על מידת האמונה – להאמין בפשטות שאם התפללתי השם בודאי שמע, ובודאי פעלתי ותפילתי עושה פירות, בין אם אני רואה את זה ובין אם לא.

יתירה מזו, אפילו אם רואה דבר הפוך – לא רק שאין תוצאות רצויות לתפילתו אלא יש, לכאורה, תוצאות הפוכות לגמרי, מכיוון שהמצב נעשה גרוע יותר, עליו להתחזק באמונה ולדעת שאני בסך הכל בן אדם ו’אני לא מבין כלום’! השם יודע מה הוא עושה וזו הדרך בה אני צריך לעבור. לכן, צריך להמשיך ולהתפלל.

רבי נחמן מברסלב מסביר לנו את המצב שבו אדם מתחיל להתפלל ואז נעשה לו יותר קשה, מכיוון שלכל דבר שמתפללים עליו יש מניין וכמות של תפילות הנצרכות כדי לקבלו. ובנוסף, לכל דבר יש את כמות הרצון שצריך בשביל לזכות בו. וכאשר בורא עולם רואה שאדם מתפלל על דבר מסוים מניין תפילות, והוא עלול להיחלש מהתפילה, אז הוא מזמין לו מניעות כדי שהוא יבין שהדרך עוד ארוכה וצריך להתחזק ולהמשיך להתפלל.

אפשר להמשיל זאת עם המשל הבא: אדם מתפלל על מידת הכעס מניין תפילות, אך הנה, הכעס רק מתגבר עליו יותר. הוא מנסה להבין מה בעצם קורה כאן, הרי הוא התפלל לא לכעוס והוא נמצא בכזה כעס נוראי?… אבל עליו לדעת שזה רק מהשם! ברגע שאדם מתפלל על מידה מסוימת השם לוקח אותו ברצינות מוחלטת והוא מניח שאותו אדם אכן באמת רוצה לתקן מידה זו, ובשביל זה צריך להרבות בתפילות, לכן השם יתברך מראה לאדם את מקומו האמיתי בעוון המידה, למשל הכעס, ולו רק כדי שיבין עד כמה הוא צריך להתפלל ולהתחנן ולצעוק אל השם שיתקן מידה זו – הרבה יותר בכמות והרבה יותר מעומק הלב.

לרוב, אדם חושב שאם הוא כועס במידה מסוימת, אז באותה מידה צריכה להיות תפילתו. אבל ברגע שהוא רואה שהוא הרבה יותר כעסן ממה שחשב, עליו להבין שהוא צריך להתעורר ולעשות עבודה יסודית ומעמיקה יותר, משום שרק אז ידע בדיוק מהי מדרגתו האמיתית במידה זו וכמה תפילות הוא צריך להכין. וכך, כל אדם צריך להכין את עצמו ולא יחשוב שבמספר תפילות מעטות יקבל מתנה ענקית כזו – להיות בעל אמונה וארך אפיים ולחיות חיים של גן עדן וכו’.

וכאן אנו מגיעים לנקודה יסודית וחשובה שנצרכת לכל אדם לאורך כל הדרך והיא – ההמתנה ואורך הרוח שיגלה לאורך כל התהליך. על נקודה זו הרחבתי בספר "בשדי יער", שם כתבתי שאדם צריך להתפלל על דבר מסוים חצי שעה בכל יום, ומי שיעשה כך בודאי יראה תוצאות. זה נכון, הוא אכן יראה תוצאות אבל אל לו לחשוב שלא יהיו לו ניסיונות, כגון קשיים להתפלל וכו’. לכן, על האדם לדעת מראש שהוא צריך להתאזר באורך רוח ולהגביר את הרצון ולהוסיף תפילות, כי סוף כל סוף התפילות יפעלו את פעולתן. ודומה הדבר לאותו חוק טבע – ‘חוק שימור האנרגיה’, כך להבדיל בין חול לקודש, ישנו ברוחניות ‘חוק שימור התפילות’. שום תפילה אינה הולכת לאיבוד. הכל נאסף ונשמר והכל בונה בניין רוחני, שאדם צריך להשלים את בניינו כדי להיוושע ולקבל את השפע שמתפלל עליו.

יהי רצון שנזכה לאמונה-תפילה-ענווה בשלמות, בזכות הצדיקים האמיתיים. לאורם נלך ובקולם נשמע. נאמין תמיד שהכל לטובה וניתן שבח והודיה להשם על הכל, ועל ידי זה נזכה בודאי לצאת מכל הצרות וכל הגלויות, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.