שעשוע וכיף אמיתי

בשפה העברית-מודרנית משחק
נקרא "שעשוע". זהו דבר שנהנים
ממנו, ובאמת, לכל אחד יש את
המשחקים שלו המתאימים לרמתו…

"לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" (תהלים) – התורה מתוארת כאן על ידי דוד המלך כשעשוע. מה פשר הדבר?

בשפה העברית-מודרנית משחק נקרא "שעשוע". זהו דבר שנהנים ממנו, ובאמת, לכל אחד יש את המשחקים שלו המתאימים לרמתו. לילד קטן קונים דופלו בקוביות גדולות וכשהוא גדל הוא משחק בלגו בעל חלקים קטנים יותר, וכשהוא מגיע לגיל עשרים הוא מפסיק לגמרי לשחק בלגו כי זה לא לרמה שלו.

"תורתך שעשועי" – התורה הקדושה הייתה המשחק של דוד המלך, ממנה הוא נהנה הנאה עצומה כילד המשחק במשחק האהוב עליו. "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת" (משלי). התורה כביכול אומרת שהיא בבחינת שעשוע אצל הקב"ה. הטענה הראשונה שטענו המשכילים היא שהתורה משעממת, מיושנת ח"ו. והנה, הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר – עבורי התורה היא שעשוע. אם ישאלו מישהו מדוע הוא לומד, לרוב הוא יענה: כדי להיות תלמיד חכם וכו’, אך גם הקב"ה לומד תורה, ומהי שאיפתו? התשובה היא אחת: שעשוע! בורא כל העולמים אוהב את הלימוד ונהנה ממנו הנאה עילאית!

תפילה – כולנו מתפללים, אבל כמה הנאה יש לנו ממנה? מתאר הרב פינקוס זצ"ל, ששימש כחזן בתפילת נעילה, שאם איחר בכמה דקות מיד החל ה"עולם" להאיץ בו. ולעומת זאת, הוא ממשיך ומתאר את שסיפר לו אביו: בישיבת מיר היו גומרים את תפילת נעילה כמה שעות אחרי השקיעה. המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל היה רגיל במנהג זה של ישיבת מיר בחו"ל, וכשהגיע לישיבת פוניבז’ הפריע לו מאוד ששם גמרו נעילה בדיוק בזמן, הוא לא היה יכול לסבול זאת. מה עשה? כשגמרו בישיבה תפילת נעילה היה לוקח עימו מניין של בחורים לחדר צדדי ושם היו ממשיכים את התפילה שעתיים נוספות.

לכאורה, הסיבה היא משום שביום כיפור כל מילה יקרה – אפשר להשיג פרנסה, ילדים טובים, הכל. אך כשנשאל אחד מן הקבוצה שהמשיכה להתפלל, אמר שזו לא הסיבה. אלא, התפילה הייתה להם כל כך נעימה, כל כך "גישמעק", עד שפשוט לא יכלו להפסיק…

לכל תפילה יש ערך מיוחד, אך היופי של התפילה הוא כשהיא בבחינת שעשועים. הבעיה היא שאין לנו זמן ליהנות מו התפילה כי אנחנו צריכים "לשחק" בדברים אחרים…

המשגיח ממיר – רבי ירוחם זצ"ל, כתב מכתב בזמן שהיה חולה בו הוא מספר שעקב מחלתו אסר עליו הרופא ללמוד וציווה עליו שילך לקונצרט. ובכן, כך כתב, הלכתי לקונצרט ומרוב רחמנות על האנשים ההורסים את חייהם בידיהם, נהייתי יותר חולה מאשר לפני כן. אם הרופא היה רואה זאת בודאי לא היה שולח אותי לשם, פשוט קמתי ויצאתי מן המקום.

עלינו לדעת שבאנו לעולם הזה כדי ליהנות, אבל מן הדברים הנכונים. כל אחד יכול לקחת סידור וליהנות ממנו, פשוט לאהוב אותו. צריך לזכור מהי האמת האמיתית – לאהוב את התורה והמצוות. לאהוב באמת ובתמים את השם יתברך. אכן, לא קל לדחוף הצידה את כל העולם, אך כשמצליחים להגיע להכרה זו, כל החיים משתנים וזוכים שהתורה תהיה בבחינת "שעשועי". מגלים את ההנאה ואת האור הטמון בכל מצווה ומצווה.

השם יתברך מקבל את שיא הנחת כאשר לנו כיף בעבודת השם – הן בלימוד והן בתפילה.

נדגים זאת על אישה בביתה. אישה נחשבת ככהן גדול בממלכתה הפרטית ואם עיקרון זה יעמוד תדיר לנגד עיניה, תזכה אכן להגיע למעלה הגדולה כל כך של כהן גדול בעבודתו בבית המקדש. לפעמים, זה נראה ממוטט, כסיבוב חסר תכלית סביב הזנב שלעולם לא ייתפס. עבודות הבית מתישות, גידול הילדים מלווה לפעמים בצער, אך כשלוקחים זאת במבט של זכות על הזכייה להיות חוליה בשרשרת הדורות בהן גידלו אימהות יהודיות את ילדיהם ברוגע ובחן אמיתי, שזכו להעניק להם את החינוך הטהור הייחודי לעם ישראל, ובעשר אצבעותיהן הן טיפחו את ביתן והשקיעו בו את נשמתן – הן באפייה ובישול מעלי ניחוחות מקרבים והן בסריגה, אריגה ותפירת בגדים וכיסויי מיטה או מפות תוצרת עצמי. אכן, זכות גדולה. כי לאישה ישנו חלק עצום בבניין האישיות של ילדיה, ובשעה שרואים אותה עושה את מלאכתה נאמנה ולא רק כך אלא גם בשמחה ובאושר – "בכיף" – על הזכייה העצומה שנפלה בחלקה, זה נקלט במוחם הצעיר של הילדים, שאמא לא נאנחת ולא עמוסת טענות על הכל, היא לא מרצה לסביבה עד כמה עמוסה היא בעבודה שאין לה סוף והתחלה ועד כמה כבד הוא הנטל שעל כתפיה. להיפך, אמא מאושרת, היא שמחה ותנועותיה קלות. אין ספק שזה עושה חריש הנחרט עמוק בליבם של הילדים שיחפצו ללכת בדרכה.

זוהי אהבת השם בהתגלמותה, וכל אחד ואחד בדרכו שלו ובמעשים הפשוטים ביותר יכול להגיע לכך בקלות. לא רק העשייה נבחנת, כמובן שאין לה שיעור וערך, אך בצידה של העשייה יש גם דבר שמעלה מאוד את רמתה והוא הדרך – איך עושים את המעשה? האם בכיף ובשעשוע, בשמחה ובפנים מאירות? או רק כי חייבים בגלל שאין ברירה? כי אז העבודה נעשית כלאחר יד, בפנים חתומות וללא טיפת זיקה וקשר למצווה. ברור לכל אחד שאין השוואה בין שני אופני הקיום, כפי שנראה בדוגמה הבאה: בחור ניגש לחברו בסוף השיעור ומבקש ממנו שיסביר לו עניין מסוים שלא הבין. החבר יכול להאיר לו פנים ובנועם להזמינו לשבת לצידו, וכך ברוגע להסביר לו ואולי אפילו לחזור שוב על הדברים ולוודא שהבינם כראוי. הוא יכול באותה מידה להסביר את הדברים לאותו בחור, אך תוך כדי כך להראות לו את מורת רוחו הגואה מכך שבינתיים הוא מפסיד את זמן מנוחתו, או נמנע ממנו כעת לפטפט עם חברים.

בשני הדרכים המעשה אכן נעשה. הבחור הסביר לחברו את שלא הבין. אך הצורה המשתנה מאירה את המקרים באור אחר לגמרי. במקרה הראשון, הבחור הנעזר חש רצוי ומקובל, ובמקרה השני הוא חש נצלן בעקבות השדר של חברו: מרמור על הזמן שנלקח ממנו. נכון, גם כאן הוא הבין בסוף את החומר, אך זה לא נחשב לחסד מושלם, משום שהתלוותה אליו הצביטה בלב שהרגיש אותו בחור. אנו צריכים לחוש בכל רגע נתון כי "תורתך שעשועי". התורה ומצוותיה ונועם הליכותיה הן שגורמות לנו להיות מאושרים, אם אכן נקיימן בצורה הראויה והאוהבת באמת.

יש יהודים של חובה, יש יהודים של חובה פלוס ויש יהודים של זכות. נסביר: ישנם כאלה המקיימים את המצוות ושומרים על התורה כי אין ברירה, נולדנו יהודים והשם ציווה, הם רוצים להימלט מן העונש על אי קיומה. אצל אנשים אלה זה כמעט תמיד מתבטא ומלווה בטענות וטרוניות על קושי השעבוד. הם מכנים את התורה והמצוות בתור שעבוד.

הרמה מעליהם זוהי החובה פלוס, אלו יהודים של קצת מעבר, הם עמדו מתחת להר סיני, ראו כיצד כופה הקב"ה עליהם הר כגיגית ונשבעו שיקיימו וילכו בדרך הנכונה. כעת הם מקיימים את שהבטיחו, ובאמת מנסים להשתדל, אין מה לומר, הם באמת מקפידים על קלה כבחמורה ומדקדקים בהלכה ועושים כל מה שנדרש מהם כראוי, אך כאן מסתיים תפקידם. הם לא טורחים להכניס גם את נשמתם לתוך המצוות כך שהן נעשות ללא טיפת חיות.

הקבוצה השלישית והעליונה, זוהי הקבוצה של הזכות. אלו יהודים שחשים שהחובה אינה אלא זכות! הם קיבלו את התורה לא מפחד העונש אלא מתוך שמחה ואושר על היותם חלק מן העם הנבחר. הם ששים לקראת כל מצווה ומקיימים אותה מתוך תענוג אמיתי. תפילה בשבילם היא מה שנאמר: "כל עצמותי תאמרנה", כל ישותם מביעה את אהבת השם ומתבטאת בקיום המצוות בצורה הכי טובה שרק אפשר, לא רק משום שכך נצטווינו אלא כי זו זכות עצומה שנפלה בחלקנו.

כשאוהבים משהו באמת – חפצים לעשות בשבילו את הטוב ביותר ולשמח אותו עד בלי די. ובסופו של דבר, אנו הרי לא רוצים לקבל את השכר רחוק מן הבית, זה לא נעים בכלל, עדיף שהשכר יגיע עד למפתן הדלת, כמו בנתינת המן במדבר. ואם כן, עלינו לפעול בהתאם ולדאוג שכל מעשינו יהיו לנחת ולרצון לפני היושב במרומים, הרבה מעבר לחובה הנדרשת, נשקיע בצורה עד שנגיע ל"ואהיה אצלו שעשועים יום יום", אמן!

שנזכה לקיים ולעשות מתוך הרגשת תענוג אמיתית כמו שאנו מעתירים: "ודבק ליבנו במצוותיך, ויחד לבבנו לאהבה את שמך". אמן!

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת www.lazerbrody.net