חיוך ללא הפסקה

כאשר שואלים אותי ברגעי המנוחה
הנדירים שיש לי בימי החול "מה סוד
הצלחתך?", אני מחייך חיוך רחב וארוך.
חיוך ללא הפסקה…

הסיפור שלי מתחיל לפני כחמש שנים. הייתי אז עובד בכיר במועצה באחד מערי הצפון, נשוי לעליזה והיו לנו אז שלושה ילדים. התגוררנו בוילה מפוארת באחד מפרברי העיר. המשכנתא ששילמנו הייתה בגובה ארבעת אלפי שקלים, אבל לא הייתה לנו שום בעיה עם זה. השתכרתי יפה וגם הרווחתי במקומות נוספים. אשתי גידלה את ילדינו בנחת והכל התנהל למישרין.

ואז, ביום אחד לא בהיר, התמנה מנהל חדש במקום עבודתי והחל להתנכל לי למרות שהייתי עובד מצטיין. ניסיתי לפייס אותו, וכאשר לא עלה הדבר בידי, ניסיתי להתחמק ממנו, אבל כלום לא עזר. המנהל החליט שאני לא מתאים למחלקה שלו. נקודה. פניתי למנהל הבכיר יותר, וגם זה לא עזר. המנהל הבכיר ידע שאני עובד מצטיין, אבל העדיף לגבות את המנהל החדש שמינה.

הרגשתי שנעשה לי עוול, התפללתי לקדוש-ברוך-הוא, הלכתי לצדיקים לנסות להמתיק את רוע הגזירה, אבל שום דבר לא עזר. כעבור חודשיים פוטרתי מעבודתי, קיבלתי פיצויים ויצאתי החוצה. בגיל שלושים מצאתי את עצמי ללא משלח יד. אשתי הייתה מעוברת אז בילד רביעי ולא הייתה יכולה לסייע בפרנסה. החלטנו להצטמצם, אבל עיקר הבעיה היה תשלום המשכנתא הגבוהה. להם אי אפשר לספר סיפורים. הם מכירים רק מספרים.

פניתי ללשכת התעסוקה לשמוע הצעות ולקבל את הקצבה. ההצעות היו מתחת לכל ביקורת. לא אציין אותן מפאת כבודם של כל בעלי המלאכה באשר הם, אבל איך יכול עובד בכיר לשעבר לעסוק בעבודות של חייל משוחרר?!

אחרי כמה חודשים התחלתי לחפש עבודה באמת. חיפשתי בעיתוני סוף השבוע כל עבודה אפשרית אבל לשווא. כולם העדיפו צעירים יותר.

במקביל, נולדה בתנו הודיה. בגלל המצב ההולך ומדרדר עיקר שמחתי היה על כך שנפטרתי מהוצאות על ברית מילה. איזו שמחת עניים!…

קצבת האבטלה הייתה רחוקה מלכסות את ההוצאות שלנו, שלא לדבר על המשכנתא. לוויתי כסף מהוריי ואחר כך מאחיי. כבר התחלנו לדבר על כך שעלינו למכור את ביתנו ולקנות בית קטן ופשוט. הדבר ציער מאוד את אשתי, אבל לא נותרה לנו שום ברירה.

הדבר הגרוע ביותר היה איבוד הביטחון העצמי שלי. אחרי שנה שלמה של קבלת קצבה חשתי כאדם חסר ערך. קמתי מאוחר בבוקר לתפילה ובזבזתי מה שנותר מהבוקר בהצצות מיואשות במדורי ה"דרושים". לעתים לא היה לי נעים להישאר בבית והלכתי לאיזה בית קפה כדי לקרוא שם את לוח המודעות בעיתון. אלה שהכירו אותי הסתכלו לעברי ברחמים. פעם הייתי עובד בכיר בעירייה והנה בתוך שנה הפכתי לשבר כלי שבוחש במסכנות בקפה בשעות הבוקר המאוחרות במקום להפוך עולמות. ניסיתי לחייך למי שהכרתי, אבל יצא לי חיוך עקום. אחר כך ניסיתי לברוח מהמבטים, הלכתי לבית קפה נידח יותר ומצבי הלך והדרדר.

ניסיתי להתחזק בכל מה שקשור ליראת שמים. קראתי קונטרסים של ברסלב כל הזמן וגם את הספר "בגן האמונה" של הרב שלום ארוש. זה נתן לי כוחות ועזר לי להחזיק מעמד, אבל בכל פעם המציאות המרה טפחה על פניי. הנה, כבר עברה שנה ולא הצלחתי למצוא את עצמי. אני עומד למכור את ביתי שכה השקעתי בו, שלום הבית שלי הדרדר. כבר ראיתי את עצמי חי בגפי ללא אישה וילדים. הילדים חשו במשבר ושמחת החיים שלהם נפגעה מאוד. ניסיתי להחזיק מעמד למענם, אבל לא הצלחתי. התחושה החריפה שאני לא יוצלח ולא שווה כלום התפשטה בקרבי כמעט לחלוטין.

כמובן שלא הייתי כל הזמן בעצבות, הרי אי אפשר לחיות כך. לעתים הצלחתי לשמוח קצת. בתי התינוקת העלתה בי מדי פעם חיוך וכן דברים פעוטים נוספים.

התחלתי לשים לב לדבר מעניין מאוד. בכל פעם שהייתי שמח, לא משנה מדוע, אפילו מחיוך של ילד, מאיזו בדיחה או שיר שאהבתי, הרגשתי שהמוח שלי מתרחב, שאני זורם ופועל טוב יותר. דווקא במצב הכה מחפיר ומייאש, כל ניצוץ קטן של חיים היה בולט מאוד. אפילו אם הלכתי לשפוך את הזבל בזריזות זה היה הישג בשבילי. ולהיפך, בכל פעם שהמציאות המרה הכניעה אותי וגרמה לי לשקוע בעצבות ולרצות לברוח למיטה חשתי שאני אבוד לחלוטין, שאין לי שום סיכוי לצאת מהבוץ.

דווקא במציאות חיים כה עלובה התחלתי לשים לב לעליות ולירידות בשמחה. עד שהבנתי דבר אחד פשוט: עצבות היא מוות ושמחה היא חיים.

לא חשוב למה אתה עצוב ולא חשוב למה אתה שמח. עצם העצבות מכווצת את הנפש עד למצב של מוות ממש, ולהיפך – עצם השמחה גורמת לאדם לפעול ולצאת מהבוץ.

הייתי מודע מאוד לעצבות והשלכותיה ולשמחה והשלכותיה. ולאחר זמן מה, ממש על סף מכירת ביתנו, קיבלתי החלטה פשוטה: עלי להיות שמח בכל מחיר!

לא משנה מה יהיה, לא משנה אם אצליח או אכשל, משימת חיי היא לשמוח, ורק לשמוח. ‘רק לשמוח יש’ כמו שאומר רבי נחמן מברסלב. החלטתי להפסיק לחפש הצלחות, אלא לחפש את השמחה, לראות בשמחה את מטרתי היחידה, לראות בה את ההישג הנכסף היחידי.

התחלתי לשמוע מוסיקה שאני אוהב בבית. כאשר אשתי והילדים לא היו בבית רקדתי לבדי. לא היה אכפת לי שזה מוזר. העיקר שזה משמח! ראיתי שבדיחות טובות משפיעות עלי לטובה. חיפשתי מאגרי בדיחות שאין בהן דברים גסים ומכוערים, סתם דברים משעשעים.

אשתי שמה לב לשינוי שהחל להתחולל בי. היא שמחה על כך, אבל לא הצליחה להבין על מה אני שמח, הרי אנו עומדים למכור את הדירה כדי להחזיר הלוואות.

"על מה יש לך לשמוח?!", שאלה.

"רק לשמוח יש!" עניתי. "לא אכפת לי מה היה ומה יהיה. החלטתי להפסיק להיות עצוב".

"אבל עוד מעט נהיה זרוקים בחוץ! זה לא גורם לך לדאוג?!"

"לא נורא", אמרתי, "נוכל לקנות בכסף שיישאר לנו אחרי תשלום החובות אוהל מכובד. תמיד היה לי חלום לגור באוהל כמו בדואי. המשכנתא והארנונה של אוהל מאוד נמוכות…"

היא הביטה בי ברחמים, אבל כשראתה שאני מחייך באמת – הצטרפה לחיוכי.

יום אחד בא לבקר אותי חבר טוב. הוא היה רגיל לבוא ולנחם אותי על מצבי. החברים האחרים נעלמו מהשטח. הוא התפלא לראות אותי במצב רוח מרומם. כי במקום ליילל על המצב התחלתי להעלות רעיונות של מה אוכל לעשות בחיים. ואז אמרתי לו: "מה דעתך שאוציא לאור עיתון חדשות אזורי שבועי?!"

החבר פרץ בצחוק: "חשבתי שאתה שמח באופן טבעי. לא ידעתי ששתית משהו…"

"אני לא צוחק איתך", התעקשתי, "יש לי ניסיון בכתיבה ועריכה".

"אתה מבין במה מדובר?!", הרים החבר את קולו כשראה שאיני מתלוצץ. "זו לא רק התמודדות עם כתבות, אלא מערכת שלמה של פרסומות, הנהלת חשבונות מסועפת, כמה וכמה פקידים ופקידות".

"אל תשכח שהייתי עובד בכיר במועצה!", אמרתי.

"כן, אבל כבר שנה שאתה נמצא באפס מעשה. אתה גמור. יותר מתאים לך כעת לחלק עיתונים בתיבות דואר מאשר לנהל עיתון…"

לא התרגשתי מדבריו והתחלתי לחשוב ברצינות על העניין. גם אשתי נבהלה מהרעיון, אבל כשראתה שאני מלא חיות מהעניין היא נתנה לי להמשיך לבדוק את הנושא. חברים נוספים ניסו להניא אותי מהרעיון: "כבר ניסו את זה לפניך באזור. אף אחד לא הצליח. למה ללכת בגדול?! תפוס ראש קטן, תתאושש מהמשבר, ואולי כשתעמוד על הרגליים תחשוב על משהו כל כך רציני".

אף אחד לא הצליח להוריד אותי. בזכות השמחה שהתמדתי בה והתעקשתי לשמור עליה, הרעיונות החלו לזרום בראשי והתחלתי לפעול בכיוון. נזכרתי שזה היה חלומי הגדול מאז ומעולם, ודווקא בשיא המשבר התחלתי לנסות להגשימו. התחלתי לעבוד בבית. מצאתי שני כתבי שטח מעולים, מישהי מוכשרת בעריכת מדורים שונים, פקידה וגרפיקאית מנוסה ויצאתי לדרך.

לא אלאה אתכם בדברים. שבועון החדשות זכה להצלחה מדהימה. כעבור שנה כבר היו לי ארבעים אנשי צוות והעיתון חולק בכל אזור הצפון. אין לי רגע פנאי. וכאשר שואלים אותי ברגעי המנוחה הנדירים שיש לי בימי החול "מה סוד הצלחתך?", אני מחייך חיוך רחב וארוך.

"מה הסוד?", מקשים שוב, ואני עונה לבסוף:

"חיוך ללא הפסקה"…

* * *
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – mailto:odedm@neto.net.il

(ספרי "אור חוזר" ו"עין רואה" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)