להיות אדם

אם אנו שואפים לקשר עם השם,
העולם ו"תענוגותיו" כבר לא משמשים
כלים למילוי תפקידנו כאן. אבל שתיקה,
דמימה, כן. קשר עם השם הוא
געגועים, לא תענוגות העולם!

הערת המערכת: דוד דום הוא מוסיקאי מיוחד מאנגליה. תראו עד להיכן המחשבות שלו מגיעות.

* * *

אם נחפש מספיק, כולנו נוכל למצוא את עצמנו בכתביו של רבי נחמן מברסלב.

כמו שראיתם, אפילו בשם שלי: קוראים לי דוד דום, ואפשר לכתוב את שם המשפחה שלי ללא האות ו’ אלא עם חולם חסר: דֺם. הדבר המצחיק הוא שהשם האמצעי שלי מתחיל באות א’, כך שאני דוד א. דום, כמו מגן דוד א-דום.

כן כן, כולם צוחקים עלי כשאני מגיע לקיבוץ הגדול בראש השנה באומן ומציג את עצמי. כל החבר’ה שם צוחקים.

דוד א דום!… ממש מצחיק!

אז מה משמעות השם דֺם?

ובכן, מילה זו מורכבת משתי אותיות – ד’ ו-מ’. הדבר היחיד שנותן משמעות לאותיות אלה הוא הניקוד – חולם (חסר).

דֺם, משמעותו דומם, או שתיקה. מעניין עוד יותר, שאם הניקוד הוא קמץ אז המילה מקבלת משמעות אחרת: דָם. שתי משמעויות שונות בתכלית לשתי אותיות: הראשונה – שתיקה. למשל, כאשר אדם נעלב והוא שומר על שתיקה ולא מגיב, כמו "ארץ תולה על בלימה". שתיקה.

המשמעות השנייה ממש הפוכה. אחרי הכל, הדם הוא זה שממריץ אותנו. גורם לנו להגיב. הוא מסמל את הגוף. במקרה זה, אותו אדם שנפגע יכול להגיב אחרת – בכעס. בצבע האדום.

רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו (ליקוטי מוהר"ן חלק א, ו) שאדם צריך למעט בכבוד עצמו, "כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, כי מי שרודף אחר הכבוד אינו זוכה לכבוד אלוקים, אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו (משלי כה): ‘כבוד מלכים חקור דבר’, והכל חוקרים אחריו ושואלים: מי הוא זה ואיזהו, שחולקים לו כבוד הזה. וחולקים עליו, שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה. אבל מי שבורח מן הכבוד, שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום – אזי הוא זוכה לכבוד אלוקים, ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו, אם הוא ראוי אם לאו, ועליו נאמר (שם): ‘כבוד אלוקים הסתר דבר’, כי אסור לחקור על הכבוד הזה".

נשמע מוכר, לא?

הדרך היחידה להשיג "כבוד אלוקים" היא על ידי תשובה, כמו שאומר רבי נחמן: "ואי אפשר לזכות לכבוד הזה אלא על ידי תשובה. ועיקר התשובה – כשישמע ביזיונו ידום וישתוק"!

המילה "איה" משמעותה "אהיה". רבי נחמן מקשר מילה זו עם התשובה. לפני שאדם מתחרט וחוזר בתשובה עדיין אין לו הויה, כאילו עדיין לא נתהווה בעולם. הוא באמצע מתקפה מצד היצר, לכן הוא עלול להרגיש קצת מרוחק ולבד. אבל ברגע שהוא מטהר את עצמו, אז הוא בבחינת "אהיה", כלומר שנהיית לו הויה בעולם – ‘אנא זמין למהוי’.

רבי נחמן מקשר את המילה "המתנה" למילה "כתר", "כי כתר לשון המתנה, בחינת תשובה" אומר רבינו שם. כאשר אדם "ממתין" שבעירת התאווה תדעך ואז הוא לא יחטא, מכיוון שכוחות הטומאה עוזבים אותו. כך הוא מכין עצמו לתשובה. כתר – הוא מקום רוחני גבוה מאוד. לכן, המתנה או שמירה על שתיקה ממש באמצע מתקפה מצד היצר על האדם, מעניקה לאדם עזרה ממקום גבוה מאוד בשמים. (כי "הבא ליטהר – מסייעין לו").

ה"המתנה" כאן רומזת על התנגדות לבצע את החטא. אדם שחוטא לא ממתין. אדם שמתנגד למרות שהוא תחת השפעת כוח התאווה והתשוקה, מכין את עצמו להיטהר, אמנם באיטיות ובהדרגה, אבל כל זה כדי שיוכל "להתהוות בעולם", להגיע לדרגה של "אהיה".

אז מה כל זה קשור לשם שלי?

לפני החזרה בתשובה, "אהיה" (מוכן להיות) הוא דבר שלא מבחינים בו. כך היום אני מבין ויודע.

אדם מרגיש רחוק, במחשבתו כמובן, מהשם. כי "אהיה" גימטריא "דָם".

זהו הדם של היצר הרע שמדורו בחלל השמאלי של הלב. זה הדם שמבעיר את התאווה לחטוא. וזה בדיוק המקום בו עלינו ללמוד "להמתין" ולא לרוץ אל החטא, חס ושלום.

לכן, דָם הוא זה שמעלה את כבוד המלכים עליו מדבר רבי נחמן.

דֺם (כמו שם משפחתי) ודֺם (שמשמעו שתיקה) – אותן אותיות. הניקוד הוא זה שעושה את ההבדל.

הקמץ שמתחת לאות ד’ במילה דם נותן את המשמעות של המילה, דם.

אם אדם רוצה את כבוד העולם הזה, תהילה ופרסום, הוא ירוץ הכי מהר שהוא יכול כדי להשיג אותו. הוא יקבל את כל תענוגות והבלי העולם הזה עד שהם יהיו ממש כמשא כבד ובסוף – יפילו אותו. יהיו תמיד מאחוריו ויכשילו אותו. כי, כמו שאומר רבי נחמן, כולם שואלים וחוקרים ורוצים לדעת אם הוא בכלל ראוי לכבוד הזה. זה מצב נמוך מאוד. הניקוד הוא זה שנותן את המשמעות של הדם למילה, והוא כמובן מגיע ממקום נמוך. כי אחרי הכל, השם ינהיג את האדם בדרך בה הוא מוביל את עצמו, כלומר על פי תאוותיו.

אבל החולם החסר במילה דם נמצא מעל לאות ד’. הוא הופך את המשמעות של אותיות אלו ל"שתיקה", "ידום וישתוק"… ימתין.

החולם החסר הוא הנקודה שנמצאת באוויר, מעל שתי האותיות. נקודה שמובילה להביט אל השמים. אם אדם משתוקק לקרבת השם, ושהקב"ה יעלה וינשא אותו, השם ינהיג אותו בדרך בה הוא רוצה ללכת, על פי אותה תשוקה טהורה.

אפשר בהחלט להבין לאן זה מוביל.

אם אנו שואפים לקשר עם השם, העולם ו"תענוגותיו" כבר לא משמשים כלים למילוי תפקידנו כאן. אבל שתיקה, דמימה, כן. קשר עם השם הוא געגועים, לא תענוגות העולם.

עם שתיקה ודמימה, בזמן שאדם מתמודד עם מצב של חטא וחוסר קדושה, "הדם העכור" שבא מהצד השמאלי של הלב מתמעט ומאבד את כוחו. היצר הרע פשוט מת, וזה כמו להקריב את היצר על מזבח פנימי בתוכנו. זאת זביחת היצר הרע.

והשם מקבל את הקרבן הזה, כי נאמר: "זובח תודה יכבדנני" (תהלים נ).ובסופו של דבר נשיב את ליבנו להשם. זוהי התשובה.

לכן, כאשר אנו שומרים על זכות השתיקה, כאשר נדום ונשתוק במצב של ביזיון כשמישהו מעליב אותנו, אנו בעצם ‘מחסלים’ את היצר הרע. ואז אנחנו במצב של "זמין למהוי". אנו מפנים עורף לכבוד של העולם הזה ומכינים עצמנו לכבוד אלוקים וכבוד העולם הבא.

אנו "מוכנים להיות", בעזרת השם!