העולם שייך לחולמים

בימים אלה, כשרבים מאיתנו עסוקים בלדמיין את הגאולה הקרובה, אורנה בורדמן כבר עשתה עבורנו את העבודה. ברומן החדש שכתבה, "היינו כחולמים", היא מגוללת בעלילה מרתקת את סיפור שיבת ציון מנקודת מבטה של נערה צעירה שבחרה לזנוח חיי תפנוקים בבבל ועלתה עם סבה הזקן לארץ ישראל השוממה בציפייה לגאולה. הספר שיצא בהוצאת "ידיעות אחרונות" זכה תוך זמן קצר לפופולאריות רבה ולנו נותר רק לקוות שהסוף הטוב שבספר יתקיים בקרוב גם אצלנו, שוב. ראיון עם הסופרת שהביאה את הגאולה לרשימת רבי המכר.

אם תחפשו בחנויות הספרים את אחד הספרים המצליחים של הקיץ האחרון, קרוב לוודאי שהמוכר יצביע על הספר "היינו כחולמים" של אורנה בורדמן. אח לרב המכר, "בודדה במערכה", שיצא זמן מה קודם לכן, ספר הביכורים של בורדמן.

מה תופתעו לגלות כי הסופרת המשובחת לא קראה ספרים עד גיל 18 לערך, בשל לקות למידה שלא אובחנה והתפרשה אז כעצלות.

ספרה החדש "היינו כחולמים" נקרא בנשימה עצורה. בורדמן בחרה לקחת תקופה די עלומה בהיסטוריה היהודית, תקופת שיבת ציון ותחילת בניית בית המקדש השני בירושלים, ושפכה אור יקרות על תקופה זו, חשובה כל כך, שרובנו לא יודעים עליה כמעט מאומה.

ייחודיות ספרה מתבטא בעיקר בכך שהוא כתוב כרומן, והקורא נסחף לעלילה המרתקת, מבלי שירגיש כי הוא גומא בקריאתו מרחקים היסטוריים ואינפורמציה רבה. בסופו של הספר מבין הקורא עד כמה התקופה הזו דומה לתקופתנו אנו – תקופת הגלות הארוכה ואתחלתא דגאולה. הספר מלא חיים ושמחה לצד כאב וחורבן ושוב גאולה, וכתוב ביד אמן. מסוג הספרים שכשמסיימים לקרוא אותם, מיד רוצים לדבר עם הסופר ולשמוע ממנו חוויות בגוף ראשון. זו אחת הסיבות לראיון שערכנו עם בורדמן.

ספרי קצת רקע עלייך – מי את, מהם עיסוקייך ביום יום?

"אני קודם כל אמא לשישה ילדים. הם כל חיי וגאוותי. אחר כך אני בלנית ביישוב מעלה חבר כבר 18 שנים. אני מרגישה שזו זכות גדולה להיות במקום הקדוש הזה. חוץ מזה יוצא לי להיפגש עם נערות בעיקר ביישוב אבל גם מחוצה לו והן מסבות לי שמחה ועונג רב. הנוער חוקר, שואל שאלות שלפעמים קשה לענות עליהם וזה מכריח אותי להוציא ממני את הכי טוב שבי, כי כידוע אי אפשר לזייף עם נוער. הם רוצים את האמת בגדול ואני לא יכולה להרשות לעצמי לענות להם בפחות מזה, גם אם התשובה היא ‘אני לא יודעת אני אבדוק’.

"הכתיבה היא כיף אמיתי. הפינוק שלי. כשהילדים היו קטנים הייתי צריכה לגנוב לזה זמן, היום הזמן שלי יותר פנוי ואני עושה את זה יותר".

ממתי התחלת לכתוב? מה הביא אותך לכתוב את הספר? ספרי על תהליך הכתיבה.

"אני כותבת מאז שהייתי צעירה מאוד. כשהשיעורים היו משעממים, הייתי כותבת פרק נוסף בספר והחברות חיכו להפסקה לקרוא את הפרק החדש. ארבע שנים של תיכון כתבתי שני ספרים שנתתי להם להאבד כי כבר חזרתי בתשובה והתכנים לא היו רלוונטים לגבי. כמה זמן לקוח לכתוב ספר? תלוי. את "בודדה במערכה" כתבתי במשך חודש, בשעות אחר הצהריים, כשהילדים שיחקו בחוץ ואחרי שהם הלכו לישון. את "היינו כחולמים" התחלתי לפני כן, את החצי הראשון כתבתי במשך חצי שנה כולל לימוד החומר, ונתקעתי באמצע, אחרי ש"בודדה במערכה" ראה אור, קיבלתי חשק לחזור אליו ותוך שלושה חודשים סיימתי אותו".

ברצות ה’ ספרי איש

אורנה בורדמן גדלה באילת בבית מסורתי, והתחנכה במוסדות חילוניים. בצעירותה חזרה בתשובה ונישאה ליהודה, שעמו ועם ששת ילדיה מתגוררת כיום בורדמן ביישוב מעלה חבר שבדרום הר חברון.

ציפור קטנה לחשה לי שיש לך סיפור תשובה מעניין.

"אני לא חושבת שסיפור התשובה שלי מעניין יותר מכל סיפור תשובה אחר. אני מכירה סיפורי תשובה של אנשים דתיים שהם יותר מעניינים מסיפורי תשובה של חילוניים. בעצם אני מאמינה שכל סיפור חיים הוא מעניין. אין אדם שמגיע לעולם הזה ואין לו סיפור מעניין. אחת הנקודות החשובות בספר "בודדה במערכה" הוא איך מתוך המצוקה, מתוך החיים המאוד בדיעבדיים שלה, הגיבורה בחרה לעשות לכתחילה גדול ודווקא משם היא צמחה לאישיות אדירה. כולנו יכולים להיות שם.

"את ההקדשה לספר הענקתי גם לכל הנשים שסיפור גבורתן לעולם לא יסופר. נשות ישראל כולן גיבורות. לכל אחת מהן יש את הבדיעבדים שלה: "אילו היה לי יותר כסף להשקיע בחינוך, אפילו לכלכל את משפחתי, אילו הייתי יותר בריאה, יותר מוכשרת, יותר סבלנית, אילו הילדים… הבעל… המשפחה המורחבת…" הרשימה ארוכה כאורך הגלות. החכמה מזה להוציא את הלכתחילה. מפה לצמוח. מפה לגדל משפחה לתפארת. כל מה שצריך לעשות הוא לעזור להן לראות את הגודל בחיי היום יום השוחקים שלהן, את הגבורה שהיא כל כך מובנת מאליה שהיא לא נחשבת. כל אמא לשמונה–עשרה ילדים היא גיבורה ענקית בעיניי. לא צריך לחפש מעבר להרי החושך".

מדוע בחרת בנושא שיבת ציון דווקא?

מבחינת ההיסטוריה המלומדת של עם ישראל, התקופה הזו היא התקופה הכי עלומה. גם בין ההסטוריונים וגם בין חכמי ישראל התקופה הזו לא לגמרי ברורה והיה קשה מאוד לסדר את לוח הזמנים שלה. הרגשתי שיש לי חור ברצף ההיסטורי ורציתי להשלים לעצמי את החסר. מאחר ואני אדם מאוד פרקטי, הייתי צריכה תמריץ מעשי למחקר, וכשהתחלתי כבר נשאבתי אליו".

מקריאה בספר ניכר כאילו היית שם ממש. כתבת מתוך חוויה עמוקה. כיצד הגעת לכך?

"תרבות יוון היא תרבות המערב!" מבקשת בורדמן להדגיש, "בתור בעלת תשובה הכרתי היטב את הצד השני. כולנו ברמה כזו או אחרת עבדים לתרבות הזו, וזו מלחמה יום יומית: לא להישבר ולא להיכנע לדפוסי חשיבה תחרותיים מעמדיים חומרניים, למנטליות של מוחצנות ושטחיות, לפיתויים הרבים שהיא מציעה לאגוצנטריות וליצריות, לא למצוא הכשרים וגיורים למה שזר לתורה ולנשמה היהודית. אני חושבת שכולם כל כך מזדהים עם הגיבורה כי כולנו רוצים להיות חופשיים מלחשוב מה יאמרו השכנים, החברים והקרובים. כולנו רוצים למדוד את מעשינו מול השם לבדו. אבל זה לא פשוט להיות עבדים להשם".

עוד מספרת בורדמן כי היא חשה רק צינור בהעברת המסר של הספר. כל תהליך הכתיבה והיצירה הוא עבורה מתנה משמים והיא לא מייחסת לעצמה אי אלו נצנוצי-גאווה בשל כך. "בדיוק אתמול סיימתי לקרוא את הספר ואמרתי לבעלי שאני לא מאמינה שאני כתבתי אותו" היא צוחקת.

כיצד שכנעת את הוצאת ידיעות להוציא ספר שעוסק בנושא כל כך "עתיק" ולא ממש פופולארי?

"אז זהו שלא אני שכנעתי" מספרת בורדמן מנפלאות הסיעתא דשמיא. "אחרי ששלחתי את הספר למספר הוצאות לאור ולא רצו אותו, החזרתי אתו למגירה ואמרתי לריבונו של עולם: ‘תודה רבה על ההזדמנות לכתוב את הספר. נהנתי, החכמתי. והיה ממש כיף. אני לא בנויה להתרוצץ בין הוצאות לאור ולשמוע דחיות. אם וכאשר תחליט שהספר צריך לראות אור, תוציא אותו’. שש שנים אחרי זה הייתה אצלנו בבית בת שירות לאומי. סיפרתי לה על הספר והיא ביקשה לקרוא אותו. נתתי לה את ההעתק שהיה במגירה. אחרי שלושה חודשים שאלתי אותה מה קורה עם הספר, אם היא קראה והאם היא נהנתה, היא ענתה שהיא לא קראה אבל היא נתנה אותו לחברה שהעבירה אותו לידיעות אחרונות. כשאמרתי לה שלא רשמתי על הספר את השם שלי ולא מספר טלפון, היא הרגיעה אותי שבאותו המסלול שזה הגיע אליהם זה יחזור אלי. שלושה חודשים אחרי כן התקשרו אלי מידיעות אחרונות ואמרו שהם רוצים את הספר".

בימים אלה, כשהיא קוצרת את השבחים מספרה הנוכחי, כבר עובדת בורדמן על ספר חדש, שבע"ה יצא לקראת חג הפורים.