בשדי יער עמוד 87-88

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 87-88

כָּאן הַמָּקוֹם לְהָעִיר עַל דָּבָר, שֶׁבְּהִסְתַּכְּלוּת אֲמִתִּית רוֹאִים כַּמָּה הוּא מְעֻוָּת. לִפְנֵי שֶׁמִּתְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה, הָאָדָם מִסְתּוֹבֵב בָּעוֹלָם הַזֶּה מָלֵא בְּגַאֲוָה, וְטוֹעֵן שֶׁהוּא בֶּן חוֹרִין, שֶׁהוּא לֹא מִתְחַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אַף אֶחָד, וְאֵינוֹ מְשֻׁעְבָּד לְדַעְתּוֹ שֶׁל אַף אֶחָד, עוֹשֶׂה “מַה שֶּׁבָּא לוֹ” וְכוּ’, אֲבָל בְּרֶגַע שֶׁהוּא רוֹצֶה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, פִּתְאֹם הוּא מְפַחֵד: “מַה יַּגִּידוּ…”. לְאָן נֶעֶלְמוּ אוֹתוֹ הַבִּטָּחוֹן הָעַצְמִי הַמֻּפְרָז וְהַגַּאֲוָה? מִכָּאן רוֹאִים שֶׁכָּל אוֹתָהּ “עַצְמָאוּת” וְ”חָפְשִׁיּוּת”, הִיא רַק גַּאֲוָה מִצַּד הַיֵּצֶר הָרַע, שֶׁפּוֹעֶלֶת רַק לְגַבֵּי עוֹלַם הַשֶּׁקֶר הַזֶּה. שֶׁהֲרֵי בְּרֶגַע שֶׁהָאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה שִׁנּוּי, שֶׁהוּא שִׁנּוּי נִפְלָא לְטוֹבָה, תֵּכֶף הוּא מִתְקַפֵּל וְחוֹשֵׁשׁ מִמַּה שֶּׁיַּגִּידוּ וּמִמַּה שֶּׁיִּצְחֲקוּ. הַגֶּבֶר מִתְבַּיֵּשׁ לָלֶכֶת עִם כִּפָּה, הָאִשָּׁה מִתְבַּיֶּשֶׁת לָלֶכֶת עִם כִּסּוּי רֹאשׁ…
אֲנָשִׁים מִתְבַּיְּשִׁים לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה – וְלַעֲשׂוֹת עֲבֵרוֹת הֵם לֹא הִתְבַּיְּשׁוּ? אֲנָשִׁים אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָהֶם כֹּחַ לַעֲשׂוֹת שִׁנּוּיִים – וְלַעֲשׂוֹת עֲבֵרוֹת כֵּן יֵשׁ לָהֶם כֹּחַ?
וְגַם אִם נאֹמַר שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין לָאָדָם כֹּחַ לַעֲשׂוֹת אֶת הַשִּׁנּוּי, אֲבָל לַה’ יִתְבָּרַךְ יֵשׁ הַרְבֵּה כֹּחַ! צָרִיךְ רַק שֶׁיְּבַקֵּשׁ מֵה’: תְּרַחֵם עָלַי, תַּעֲשֶׂה אִתִּי חֶסֶד, תֵּן לִי אֶת הַכֹּחוֹת, תְּקָרֵב אוֹתִי וְכוּ’. רַק לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן עוֹד וְעוֹד. אֶחָד הוּא רַוָּק, שֶׁיַּעֲמֹד וִיבַקֵּשׁ וְיִתְחַנֵּן: רַחֵם עָלַי! וְיִזְכֹּר אֶת הַפָּסוּק: וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי. וִיבַקֵּשׁ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תִּשְׁמַע אֶת הַתְּפִלּוֹת וְהַתַּחֲנוּנִים שֶׁלִּי, רַחֵם עָלַי, תְּזַכֶּה אוֹתִי לַזִּוּוּג שֶׁלִּי, וְשֶׁיִּהְיֶה זִוּוּג טוֹב. וְכָךְ יְבַקֵּשׁ בְּתַחֲנוּנִים, בְּרַחֲמִים, וְהָעִקָּר – שֶׁיְּדַבֵּר!
וְכֵן כָּל אָדָם שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַתְּשׁוּבָה, לָמָּה שֶׁיַּמְשִׁיךְ לִסְבֹּל כָּךְ מִמִּדּוֹתָיו הָרָעוֹת? הֲרֵי כָּל הַסֵּבֶל שֶׁל הָאָדָם הוּא מִמִּדּוֹתָיו הָרָעוֹת. הוּא סוֹבֵל, וְכָל הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ סוֹבְלִים, וּבָרוּר שֶׁלַּבּוֹרֵא יֵשׁ צַעַר מִזֶּה. מַדּוּעַ לְהִשָּׁאֵר עִם הַתַּאֲווֹת הַמְטֻנָּפוֹת, שֶׁהֵן סְתָם הֶבֶל, וְשֶׁכְּבָר כִּלָּה אֶת יָמָיו בִּרְדִיפָה אַחֲרֵיהֶן וְלֹא קִבֵּל כְּלוּם. מַדּוּעַ לְהִשָּׁאֵר אִתָּן? צָרִיךְ שֶׁיַּעֲמֹד הָאָדָם לִפְנֵי ה’ בְּתַחֲנוּנִים וִיבַקֵּשׁ אֶת הַכֹּחוֹת לָצֵאת מִכָּל הַתַּאֲווֹת הָאֵלּוּ, וּלְבַטֵּל אֶת הַתַּאֲווֹת הַלָּלוּ. לְהִתְחַנֵּן וּלְבַקֵּשׁ בְּרַחֲמִים, וּלְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה. לָמָּה לָלֶכֶת כָּכָה? בִּשְׁבִיל ה’ זֶה דָּבָר קָטָן, זֶה קַל לוֹ מְאֹד, רַק כָּל הַמְּנִיעָה הִיא מִצַּד הָאָדָם שֶׁפִּיו סָתוּם, וְזֶה מַה שֶּׁמּוֹנֵעַ אוֹתוֹ מִכָּל הַטּוֹבָה, וְלָמָּה? כִּי אֱמוּנָתוֹ חַלָּשָׁה מְאֹד, וְחָסֵר לוֹ הַיְסוֹד הַזֶּה בֶּאֱמוּנָה: וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי!
לָכֵן צְרִיכִים לִזְכֹּר כְּלָל זֶה הֵיטֵב הֵיטֵב, שֶׁלְּהַגִּיד: “אֲנִי מַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ ה’”, זוֹ לֹא אֱמוּנָה עֲדַיִן, זֶה חַלָּשׁ מְאֹד. לְהַגִּיד “אֲנִי מַאֲמִין שֶׁה’ רַחוּם וְשֶׁה’ חַנּוּן” – זוֹ אֱמוּנָה! כְּמַאֲמַר הָרַמְבַּ”ן לְעֵיל, שֶׁזּוֹ גְּזֵרַת חִנָּם שֶׁיִּשְׁמַע הַבּוֹרֵא צַעֲקַת כָּל אָדָם. חִנָּם! לֹא מַגִּיעַ לְךָ. אֵינְךָ רָאוּי. אֲבָל לְשֵׁם מָה בָּרָא הַבּוֹרֵא אֶת הָאָדָם? אִם לֹא בִּשְׁבִיל לְרַחֵם עָלָיו?

וָאֶתְחַנַּן…

וּבִכְלָל, הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁיֶּשְׁנָהּ מְצִיאוּת שֶׁהָאָדָם כֵּן יִהְיֶה רָאוּי שֶׁתִּתְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ, הִיא אֵינָהּ נְכוֹנָה כְּלָל. כִּי אֲפִלּוּ הַצַּדִּיק הַמֻּשְׁלָם בְּיוֹתֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲשֹׁב שֶׁהוּא רָאוּי. כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ אֵצֶל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁבְּוַדַּאי לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה צַדִּיק כָּמוֹהוּ, וּמָה הוּא בִּקֵּשׁ? רַק מַתְּנַת חִנָּם, כַּכָּתוּב: “וָאֶתְחַנַּן אֶל ה’ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר…”, וְרַשִׁ”י מְפָרֵשׁ: מַתְּנַת חִנָּם בִּקֵּשׁ…
שַׁעֲרוּ בְּנַפְשְׁכֶם, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ! רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים, צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, גּוֹאֲלָם שֶׁל כָּל עַם יִשְׂרָאֵל, בּוֹקֵעַ הַיָּם, נוֹתֵן הַתּוֹרָה וְכוּ’ וְכוּ’, וְהוּא מְבַקֵּשׁ בְּתַחֲנוּנִים: תֵּן לִי מַתְּנַת חִנָּם, לֹא מַגִּיעַ לִי… קַל וָחֹמֶר שֶׁכָּךְ צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְבַקֵּשׁ מַתְּנַת חִנָּם בִּלְבַד – תְּרַחֵם עָלַי… לֹא מַגִּיעַ לִי…

בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתַיִם

וְזֶה שֶׁכּוֹתֵב רַבִּי נָתָן בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת (יו”ד ה’ מְזוּזָה ה):
“כִּי הָאָדָם צָרִיךְ לֵידַע עֹצֶם הִתְרַחֲקוּתוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאַף עַל פִּי כֵן יֵדַע וְיַאֲמִין, שֶׁמִּצַּד רַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא קָרוֹב מְאֹד לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, אֲפִלּוּ הָרְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד מֵחֲמַת מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְהָעִקָּר עַל יְדֵי הַדִּבּוּר. כִּי עַל יְדֵי הַדִּבּוּר אָנוּ יְכוֹלִים לִקְרוֹת אוֹתוֹ מֵרָחוֹק מְאֹד וְהוּא מִתְקָרֵב אֵלֵינוּ עַל יְדֵי זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “קָרוֹב ה’ לְכָל-קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת”. וְכָתוּב: “כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה’ אֱלֹקֵינוּ בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו”.