בשדי יער עמוד 109-110

בשדי יער – בגן התפילה וההתפילה וההתבודדות עמוד 109-110

נִמְצָא שֶׁאִם הָאָדָם חָזָק בֶּאֱמֶת בִּתְפִלָּה הוּא לֹא יִפְחַד מִשּׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם, וְלֹא תִּהְיֶה לוֹ שׁוּם דְּאָגָה וְשׁוּם חֲרָדָה לְעוֹלָם. כִּי יֵשׁ לוֹ אֱמוּנָה: ה’ אִתִּי! וְהוּא מְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ תָּמִיד שֶׁה’ שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה, וּבָזֶה מְחַזֶּקֶת אֶצְלוֹ גַּם הָאֱמוּנָה בְּעַצְמוֹ, שֶׁגַּם הוּא יָכוֹל לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה.
כִּי לְמַעֲשֶׁה זֶהוּ הַחִזּוּק הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁיּוֹצֵא מֵהָאֱמוּנָה בְּכֹחַ הַתְּפִלָּה – שֶׁמַּאֲמִין שֶׁיֵּשׁ בְּכֹחוֹ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה! כִּי מֵאַחַר וְרוֹאֶה שֶׁתְּפִלָּתוֹ פּוֹעֶלֶת גַּם בִּדְבָרִים שֶׁלֹּא הֶאֱמִין שֶׁהֵם אֶפְשָׁרִיִּים, אֲזַי גַּם כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מֵהִתְעוֹרְרוּת לִתְשׁוּבָה כָּרָאוּי, אוֹ שֶׁהוּא מְגֻשָּׁם מְאֹד מְאֹד וְרָחוֹק מְאֹד מֵה’ יִתְבָּרַךְ וְשָׁקוּעַ בְּמִדּוֹת רָעוֹת מְאֹד וּבְתַאֲווֹת חֲזָקוֹת מְאֹד, וְנִרְאֶה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי שֶׁיַּחֲזֹר אֵי פַּעַם בִּתְשׁוּבָה – אַךְ מֵחֲמַת שֶׁהוּא מַאֲמִין בְּכֹחַ הַתְּפִלָּה אֲזַי מַאֲמִין שֶׁעַל יְדֵי הַתְּפִלָּה הוּא יָכוֹל לָצֵאת גַּם מִכָּל הָעֲווֹנוֹת.

הַתְּפִלָּה שֶׁלְּךָ

עוֹד חָשׁוּב מְאֹד לָדַעַת, שֶׁהַתְּפִלָּה שֶׁהָאָדָם מִתְפַּלֵּל בְּעַצְמוֹ עַל עַצְמוֹ הִיא הָעִקָּר, וְכַמָּה שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ אֲחֵרִים עַל הָאָדָם, אֲפִלּוּ שֶׁכָּל צַדִּיקֵי הַדּוֹר יִתְפַּלְּלוּ עָלָיו, ה’ יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה בְּעִקָּר אֶת הַתְּפִלָּה שֶׁלּוֹ! לָכֵן הַרְבֵּה פְּעָמִים לֹא עוֹזֵר לָאָדָם מַה שֶּׁמִּתְפַּלְּלִים עָלָיו כֻּלָּם, וְרַק בָּרֶגַע שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ מַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל עַל עַצְמוֹ אָז הַיְשׁוּעָה בָּאָה.
כִּי אֲפִלּוּ שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת קָטָן שֶׁבִּקְטַנִּים, וְאוֹתָם הַצַּדִּיקִים שֶׁמִּתְפַּלְּלִים עָלָיו הֵם בֶּאֱמֶת גְּדוֹלִים בְּמַעֲלָה פִּי כַּמָּה וְכַמָּה – אוּלָם הַבּוֹרֵא רוֹצֶה אֶת הַתְּפִלָּה שֶׁלּוֹ, כִּי רַק הַתְּפִלָּה שֶׁלּוֹ עַל עַצְמוֹ תְּקָרֵב אוֹתוֹ אֶל ה’, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שֶׁיִּזְכֶּה לְהַכִּיר אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ וְלָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁזּוֹ תַּכְלִית הַבְּרִיאָה.
וּמֵאַחַר וְעִקַּר יְדִיעַת ה’ הִיא הַיְדִיעָה, שֶׁרַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ הֵם רַחֲמִים אֵין סוֹפִיִּים, וְהֵם לֹא כָּלִים לְעוֹלָם, וְדַוְקָא כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל עַל עַצְמוֹ יָכוֹל הוּא לְהַשִּׂיג אֶת הָרַחֲמִים הַלָּלוּ כְּפִי שֶׁהִתְבָּאֵר הֵיטֵב לְעֵיל, לָכֵן רַק עַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם מִתְפַּלֵּל עַל עַצְמוֹ יָכוֹל הוּא לָדַעַת אֶת ה’ וּלְהַגִּיעַ לַתַּכְלִית שֶׁלּוֹ.

מַה קּוֹרֶה אִתִּי

פְּעָמִים רַבּוֹת, עוֹבְרִים עַל הָאָדָם זְמַנִּים, שֶׁאֵין לוֹ הִתְעוֹרְרוּת בַּעֲבוֹדַת ה’. זֶהוּ אֶחָד מֵהַנִּסְיוֹנוֹת הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר לָאָדָם, מֵאַחַר וְהַנְּטִיָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלּוֹ הִיא לְהַאֲשִׁים אֶת עַצְמוֹ וְלִרְדֹּף עַצְמוֹ, כְּשֶׁרוֹאֶה בְּאֵיזֶה חֹשֶׁךְ רוּחָנִי הוּא מְשֻׁקָּע. וְהַתּוֹצָאָה מִכָּךְ הִיא, שֶׁהוּא מְאַבֵּד לְאַט לְאַט אֶת הָאֱמוּנָה בְּעַצְמוֹ, וְחוֹשֵׁב, שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין לוֹ רָצוֹן לְהִתְקָרֵב לַה’, וְכָךְ הוּא הוֹלֵךְ וּמִדַּרְדֵּר ר”ל, עַד שֶׁיָּכוֹל לִפֹּל וְלָצֵאת לְגַמְרֵי מִגְּבוּל הַקְּדֻשָּׁה.
אוּלָם בֶּאֱמֶת, צְרִיכִים לָדַעַת, שֶׁגַּם הִתְעוֹרְרוּת לַה’, צְרִיכִים לְקַבֵּל מֵה’, וְאָדָם שֶׁרוֹאֶה שֶׁאֵין לוֹ הִתְעוֹרְרוּת כָּזוֹ, הוּא חַיָּב לָדַעַת, שֶׁבְּהֶכְרֵחַ יֵשׁ סִבָּה לְכָךְ, וְהַסִּבָּה הִיא שֶׁיֵּשׁ עָלָיו אֵיזֶה דִּין, שֶׁהוּא הַמּוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אֶת אוֹר ה’. פָּשׁוּט, יֵשׁ מְקַטְרְגִים שֶׁעוֹמְדִים וּמְקַטְרְגִים עָלָיו, וְטוֹעֲנִים שֶׁאֵין לוֹ זְכוּת לְהִתְקָרֵב לַה’.
אֲבָל מִי שֶׁחַלָּשׁ בֶּאֱמוּנָה שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וְשֶׁהַכֹּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְהוּא מְרֻכָּז בְּעַצְמוֹ, וְחוֹשֵׁב שֶׁהַמָּקוֹר לְהִתְעוֹרְרוּת הוּא בּוֹ בְּעַצְמוֹ, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁאֵין לוֹ הִתְעוֹרְרוּת, הוּא חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה “הוּא” שֶׁלֹּא רוֹצֶה, וְשֶׁ”הוּא” לֹא יָכוֹל, וְאֵין בְּיָדוֹ לְהִתְעוֹרֵר וּלְהִתְקָרֵב לַה’, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ, שֶׁאִלּוּ רַק יִפְתַּח אֶת פִּיו וִיפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ עִם ה’, וִיסַפֵּר לַה’ אֶת כָּל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו, אֶת חֻלְשָׁתוֹ וִירִידָתוֹ, וִיבַקֵּשׁ מֵהַבּוֹרֵא: אָנָּא! תַּעֲזֹר לִי, וּתְרַחֵם עָלַי וּתְקָרֵב אוֹתִי וְכוּ’, וְעַל יְדֵי הַתְּפִלּוֹת הָאֵלּוּ שֶׁהָאָדָם מְבַקֵּשׁ מֵהַבּוֹרֵא שֶׁיְּקָרֵב אוֹתוֹ, הוּא מַמְתִּיק עָלָיו אֶת כָּל הַדִּינִים, וְאָז אוֹר ה’ שׁוֹפֵעַ עָלָיו בְּלִי שׁוּם הַפְרָעָה, וְיִהְיוּ לוֹ שֶׁפַע שֶׁל הִתְעוֹרְרוּת וְהִתְלַהֲבוּת וְאַהֲבַת ה’, לְהִתְקָרֵב אֶל ה’ וְאֶל תּוֹרָתוֹ וּמִצְווֹתָיו. כִּי כְּשֶׁאָדָם אֵין לוֹ הִתְעוֹרְרוּת, זֶה בִּגְלַל שֶׁיֵּשׁ עָלָיו דִּינִים.
מִכָּאן נִתָּן לְהָבִין, מַדּוּעַ רַבִּים מֵהַחוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה קִבְּלוּ הִתְעוֹרְרוּת לְכָךְ דַּוְקָא אַחֲרֵי שֶׁעָבְרוּ אֵיזוֹ צָרָה אוֹ יִסּוּרִים, וְזֶה מִשּׁוּם שֶׁהַיִּסּוּרִים הַלָּלוּ כִּפְּרוּ לָהֶם אֶת עֲווֹנוֹתֵיהֶם וְהֵבִיאוּ אוֹתָם לִידֵי כָּזוֹ הַכְנָעָה, עַד מִשָּׁמַיִם הִתְעוֹרְרוּ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים עֲצוּמִים, וּמִמֵּילָא מִיָּד הֵאִיר לָהֶם אוֹר ה’ בְּלִי שׁוּם מָסַכִּים, וְהֵם קִבְּלוּ חֵשֶׁק וְרָצוֹן לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: “אֶשְׁכּוֹן וְאֶת-דַּכָּא”, וְדָרְשׁוּ חֲזַ”ל: עַד דִּכְדוּכָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ. כִּי אַחֲרֵי שֶׁהַנֶּפֶשׁ נִכְנַעַת, מִיָּד מִתְעוֹרְרִים עָלֶיהָ רַחֲמִים וְאוֹר ה’ שׁוֹכֵן אֶצְלָהּ, וְתֵכֶף אוֹתוֹ אָדָם מַרְגִּישׁ אֶת הַמְּתִיקוּת וְהַטּוּב שֶׁל ה’, וְהוּא חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה.