בעצם, מי אני בכלל? – פרשת השבוע תולדות

על כמה אפיקים זורמים חייו של בן דורנו, בכמה זירות מבלה אדם ממוצע מרגע פקיחת העיניים ועד עצימתן בלילה. מתחיל אדם את יומו מתוך תוכנית אחת, ומסיים אותו בצורה אחרת לגמרי. אילו היו הרגליים משרטטות מאחור את נתיב הצעידה, היו מסלולי ההליכה שלנו מגוונים להחריד, אין יום דומה לחברו, בכל יום עורך אדם כמה תוכניות, ובכל שעה מקפץ הוא ומדלג מאחת לרעותה וחוזר חלילה.

עקביות – מצרך נדיר בעולמנו. הפעם האחרונה שפגשנו בה בגודל טבעי היה בתמונות ישנות מימים עברו. שם, בעיירות שבשחור לבן, בבתי המדרש של קודם כמה עשורים, ניהלו את חייהם אנשים שעוד הכירו אותה, את הקביעות. ואולי עוד ניתן למצוא משהו ממנה אצל ישישים באים בימים.

מי אני בכלל

האדם הראשון ששאל את עצמו 'מי אנוכי', הייתה רבקה אימנו, "ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר אם כן למה זה אנוכי". מה קורה כאן? לאן משתוקקת הנפש ללכת, אל בית המדרש או שמא אל הצד האחר? השאלה העתיקה הזו, מנקרת במוחו וליבו של כל אחד מאיתנו. במקומות הללו, בתקופות הבלתי ברורות, כשבכל שעה מתעוררת בפנים תסיסה לכיוון שונה, או אז עומד האדם ומתמיה כלפי עצמו 'מי אני בכלל, טוב או רע, כשר או פסול…'

יעקב אבינו, סמל התמימות והשלמות, כשעוקבים אחריו אי אפשר שלא להתפלא. מה קורה כאן? מצד אחד מציירת התורה איש חלק, אין לו בעולמו אלא ישיבת אוהלים, תורה ועבודה. אבל היו לבחיר אבותינו גם מאורעות מזן שונה, פחות תמימים. את הברכות למשל, הוא הביא לנו בדרך מאוד מיוחדת: היו שם תחפושות ולבושים, נעשה שימוש בדרכו של עשיו, בידיו השעירות. כך היה גם אצל לבן, כשהיה צורך לחלץ מלועו את שישים ריבוא נשמות ישראל הקדושות, ארבע אימהות ועשירות דקדושה, ידע אבינו התמים איך לרמות אפילו את גדול הרמאים שבכל הזמנים. ובכן, מי הוא היה באמת…

"ויעקב איש תם יושב אהלים" – כאן טמונה התשובה, יעקב אבינו היה אברך במלא מובן המילה, בישיבת שם ועבר הוא בילה ללא שינה ארבע עשרה שנה, קדושתו ופרישותו העלו אותו אל פסגת השלמות המוחלטת, כזו שמסוגלת להוריד אל העולם נשמות נשגבות כמו י"ב שבטי י-ה. ועם זאת היה לו ליעקב אוהל נוסף, אוהל של רמאות.

כן, גם לרמאות יש צד בתחום הקדושה. "עם עקש תתפתל" בדיוק כמו ש"עם גבר תמים תתמם" (תהלים). בלתי אפשרי לחצות את מסלול ההליכה המתעתע של העולם הזה, בלי ללמוד איך להשתמש בכלים הנכונים. כשחולקים את החיים עם עשיו ולבן, תמימות לבדה, עלולה להמיט אסון של ממש.

אל תאמין לדמיון

אמש בערה בקרבי התשוקה לעוד חתיכת משנה, האותיות הקדושות היו למשיב נפש, ומוכן הייתי לחתום שלעולם לא אצא מהמקום המתוק הזה. הבוקר, מזה כמה שעות, שמעבר למחשבות סביב אכילה, דאגות, התחייבויות, ועוד כמה נקמות ונטירות, מאומה לא מצליח לעבור אצלי את סף התחושה. ואולי אני באמת כזה, מין עשיו שכזה.

בקרבו של כל אחד מאיתנו מתרוצצים יעקב ועשיו. מאז שאנו מכירים את עצמנו, נטושה מלחמה רצופה בין הצדדים. פעם ידו של האחד על העליונה, ופעם מתגבר הצד האחר. ובתווך בין מחשבה של יעקב, לשיגעון של עשיו, יושב איש קטן, וקצת מתחיל להאמין, שאולי הוא פשוט שייך לשם, לצד האפל שכובש את השטח מדי פעם.

סיבה טובה יש לאיש הקטן לחשוב באמת ובתמים שעשיו היא דמותו האמיתית. תמיד עשיו מגיח אל עולמנו ראשון, יעקב והמחשבות הטובות והנכונות, יוצאים בדרך כלל אחר כך, "וידו אוחזת בעקב עשיו". בעולמנו, המושכל הראשון לקוח מנקודת המבט של עשיו. העיניים אינן רואות אלא קנאה תאווה וכבוד. רק מאוחר יותר, מששככו סערות הנפש האדמוניות והשעירות, עולות המחשבות הקדושות.

הצרה הגדולה, שהדמיון מצליח לשטות בנו שוב ושוב. 'זה אתה' – הוא אומר, ומצביע על תאווה, כישלון או כל חיסרון אחר.

רמאות כדרך לבירור

והאמת מה היא? האמת היא שלא באנו אל כל המקומות המביכים הללו אלא בכדי לתקן. את זהותנו האמיתית כתבה התורה הקדושה שחור על גבי לבן 'איש תם'. בינו לבין עצמו, יודע האדם גם בשעותיו האומללות ביותר, מה מבקש הוא באמת. מי מאיתנו איננו משתוקק לקרבת השם, דבקות, אהבה ויראה, יישוב הדעת. לדברים הללו שמור ברשימת התקוות שלנו מקום ראשון. האמת שאתה תמים, רוצה רק טוב, ומעוניין להגיע אליו בכל מחיר. ועם זאת את חייך אתה מבלה לא פעם בביתו של לבן, קרוב מאוד לנזיד העדשים של עשיו, במלחמות, וקשיים.

אצל עשיו גילה אבינו התם והחכם ברכה ובכורה, בכדי להוציא אותם ולהעניק לנו את הטוב הנצחי הוא מוכרח היה לרדת, אל שעירותו של עשיו, אל רמאותו ומעלליו. במבט שטחי ניתן היה כמעט לטעות בדמותו של יעקב. האם זהו האיש התמים מהאוהל והסטנדר? הוא היה שם, אצל לבן, בתוך ביתו, צמוד כל כך לערמומיות, ועם זאת רחוק ממנה בתכלית הריחוק.

איננו עקביים – נכון. ואין זה אומר שזוהי מהותנו האמיתית. את המחול הזה בין ימין ושמאל, מעלה ומטה, עושה הנפש שלנו רק כלפי חוץ. אנו כשלעצמנו תמימים לגמרי. לא באנו אל כל אותם מחוזות מתעתעים אלא בכדי למצוא אוצרות. ואת האוצרות הללו בלתי ניתן לדלות משם ללא קרטוב של רמאות דקדושה.

המדמה אכן משוכנע ששלו אנחנו, ובינינו לבין עצמנו אנו יודעים שאין אנו מבלים בקרבו אלא לצורך בירור ניצוצות קדושים. כל מיני תחושות ורצונות מפרכסים בקרבנו, מתרוצצים ומבלבלים. ועם זאת הצביעה עלינו התורה הקדושה ואמרה 'איש תם יושב אוהלים'. נשמה טובה שמוכרחת להטלטל בין עליה לירידה. בין תמימות לרמאות דקדושה.