תשקיע תגיע!

בעולמנו אין דבר כזה מושלם, כי
אם אכן היינו כאלה לא היה לנו יותר
מה לעשות כאן. לכן לא יוכל אף אחד
לטעון שהוא יודע הכל, כי כל זמן
שלא השקעת – לא הגעת!

עשיר אחד הגיע פעם לארץ ישראל למטרות עסקים, כשבאמתחתו שני מיליון שקלים אותם יעד לצדקה. הוא בחר לבסוף לתרום את הכסף לאברכי כולל. העסקנים שחשו כלפיו הכרת הטוב גדולה, לכן לקחו אותו אל הרב שטיינמן שיברך אותו. אך הרב פטרו ב"ברכה והצלחה"! וזהו. שום מילה נוספת לא הוסיף. כל הנוכחים בחדר ממש התפלאו ואפשר שגם לא חשו בנוח, כזו תרומה עצומה וכזו תגובה?! הם היו בטוחים שהרב יצא מגדרו וישבחו את האיש בלי סוף…

באותו רגע פנה אליהם העשיר ואמר: "המתינו לי בחוץ, חפץ אני להיכנס לבד אל הרב". ובחדר, בקודש פנימה, שטח את תמיהתו בפני הרב, וזה ענה לו: "כעת, כשאתה חוזר לארצך, לארה"ב, כלום תיאלץ לשנות משהו באורח חייך בגין אותה תרומה? האם תצטרך להוריד מרמת החיים הגבוהה שהיית רגיל אליה? הבריכה תישאר, המגהצת ועובדת משק הבית תשארנה ותמשיך לאכול בשר כל לילה. שום דבר לא ישתבש או יחסר לך. האם אתה יודע על מה נאלץ אברך לוותר אם הוא תורם מאתיים שקלים? כל מהלך החודש שלו משתנה והחיסרון של אותו כסף יורגש היטב בבית. אל תחשוב חלילה שאני מזלזל בתרומתך. להיפך, אני ממש מעריך אותך על כך, רק חפצתי שלא תתגאה יתר על המידה"…

וזה בדיוק על אותו עיקרון של מי שלומד ארבע שעות ביום והוא מסוגל להרבה יותר, בודאי שאין לו מה לחוש גאווה לעומת אותו מוכר בבסטה של האבטיחים שמקפיד לשמוע בכל יום שיעור בדף היומי, משום שזוהי היכולת שלו והוא כלל לא מסוגל ליותר מזה. לכן זה נחשב לו בשמים להמון, כי גם את המעט הזה קשה לו. הכל נמדד לפי כלי הקיבולת, ולכן אין זו גדולה לאחד שלומד ארבע שעות אם הן מהוות מחצית מהכמות שהוא מסוגל אליה.

לפעמים, אנשים מתפארים בייחוס שהם משתייכים אליו, אך לא טורחים לשפר את מעשיהם ולהתקדם הלאה בחיים. צריך להבין, שהשכר ניתן על מה שהאדם פועל בעצמו ולא על כוחות שנולד עימם, אף אחד לא יזכה לקבל שכר על הפסיעות שפסעו הוריו, אלא אך ורק על שלו. נשווה זאת לסולם עם שלבים. מי שנמצא בשלב הראשון וטיפס עד לשלב החמישי מקבל הרבה יותר שכר מאשר זה שנולד כבר בשלב הרביעי והיה צריך לטפס רק שלב אחד כדי להגיע אליו. כי היה עליו להתאמץ פחות. הכל כפי מה שיגע וטרח.

מעשייה עממית מספרת על כלב שפעם ניגש אליו דב ושאל אותו: "מי אתה?"

ענה לו הכלב: "סבא שלי היה אריה".

"כן, אבל מי אתה?" המשיך להקשות הדב.

"אבא שלי היה נמר" התגאה הכלב.

התעצבן הדב וצעק: "לא שאלתי אותך מי היו אבות אבותיך, שאלתי אותך מי אתה?!"

"אני? סתם כלב".

לא נעים, אבל כך בדיוק מתנהגים אותם אנשים שמתפארים בייחוסם, אך הם בעצם "סתם כלב". הם לא טורחים לעצב את אישיותם ולהתנהג בהתאם, כדי שהייחוס לא יעצור אצלם.

ומעניין לראות שדווקא אותם אנשים הנקראים חשובים בעיני הבריות, מתהלכים כשהם מלאי גאווה ועושים כל שביכולתם להראות את עליונותם, על ידי שפוגעים ורומסים את כל מי שאינו עומד בסטנדרטים שלהם. הרי ישנן כמה דרכים כדי לטפס לפסגה: או להתייגע ולעמול, או פשוט לדרוך על גבו של השני וכך להיות גבוה ממנו. לכן אותם שמתעצלים לעבוד על עצמם, בדרך כלל נראה אותם דורכים ופוצעים את השני.

כשאדם מרגיש שהוא קטן הוא לא פוגע באחרים, כי מה הוא מעליהם? וכן, הוא פחות נפגע משום שהדבר הפוגע ביותר זה שמישהו מצליף בך מילים שנונות או אמרה מחוכמת, שאז אתה חש עלוב וחסר שכל שכך הצליחו לעבוד עליך או ללעוג לך. אתה מרגיש נחות מול אותו "חכם" שהצליח ‘לרדת’ עליך. ובכן, ברגע שאדם שם עצמו מראש לקטן הוא פשוט לא נפגע, מכיוון שממילא חש שהוא אפס.

אותו דבר ראינו אצל החכם והתם, בסיפורי המעשיות שכתב רבי נחמן מברסלב. שם אומר התם לחכם: "אם תהיה חכם ממני מה תהיה, אדרבה אזי תהיה שוטה. כי אני, למה אני נחשב, לכלום". התם שם עצמו לאפס והיה כל כך ענו, עד שלא נפגע מדבריו של החכם שהתלוצץ על חשבונו. ולא רק, אלא אמר לו: "זו לו מעלה להיות יותר חכם ממני, מפני שאם איני חכם, אז מי שקצת מעלי נחשב עדיין לטיפש". זו גם הסיבה שהתם קיבל באהבה את הנעליים המשולשות שהכין. ובהשלמה, את ההטחות של אשתו על כך שהוא לא יוצלח.

וכמובן, בל נשכח שבשעה שאדם מרגיש מזערי לעומת הקדוש-ברוך-הוא, בודאי ובודאי שאין לו על מה להתגאות. הצלחותיו מאת הבורא, וכן מעמדו וייחוסו – הכל ניתן לו מלמעלה. השם יתברך הוא מלך מלכי המלכים, הוא שולט על כל הגלקסיות, כאשר כדור העולם הוא רק אחד מהם. ולא רק, אלא שהכדור עליו אנו חיים הוא מהקטנים שבמערכת העצומה כל כך. ובתוך כל האינסוף הזה שוכן לו האדם הקטן, חלקיק כה מזערי מהכלל הרחב, כל פסיעה או תזוזה שעושה אינה שייכת לו, ישנם חוטים סמויים מלמעלה הנשלטים בידיו יתברך והם אלה אשר בזכותם הוא מתפקד, בדיוק כמו בובת תיאטרון. וכאשר אדם זוכר זאת הוא יודע שאין לו על מה להתגאות, שכן הוא רק הבובה המונעת בכוחות לא לה.

בחומש שמות אומר הקב"ה למשה רבינו שילך לגאול את ישראל. אך משה רבינו, שעליו נאמר: "והאיש משה ענו מכל האדם", לא רצה ללכת, וטען בפני המקום שאינו ראוי משום שהוא כבד פה. וחוץ מזה, אחיו הגדול, אהרן, חשוב וחכם ממנו. אז הראה הקב"ה למשה את הסנה, שהיה עץ פשוט ביותר (לסמל ענווה) ועליו בוערת אש והוא אינו מתכלה. אמר השם למשה: כמו שעץ כה דל לא מתכלה, כך אתה תחזיק מעמד בכל הניסיונות ותהיה ראוי לגאול את ישראל. ודווקא בזכות ענוותנותך הגדולה.

בעולמנו אין דבר כזה מושלם, כי אם אכן היינו כאלה לא היה לנו יותר מה לעשות כאן. לכן לא יוכל אף אחד לטעון שהוא יודע הכל, או שסיים לעבוד על מידותיו. כל תלמיד חכם מבין שככל שילמד זה רק טיפה מן הים וישנם נושאים רבים שאליהם לא הגיע. לכן אין שום מקום לגאווה.

בליקוטי עצות נוכל לראות שלא די בעבודה על מידת הגאווה, אלא יש להעתיר לפני היושב במרומים ולבקש את עזרתו, כמו שכתוב: "צריכין להתפלל ולבקש מאוד מהשם יתברך לזכות לשפלות וענווה באמת. כי אין אנו יודעים כלל מהי ענווה ושפלות אמיתי, כי בודאי אין זה התכלית שיהיה נבזה ועצל, שקורין "שליימזלניק". שהענווה היא עיקר החיים של כל איבר ואיבר והיא כל תענוג עולם הבא, ובודאי אין זה התכלית של עולם הבא להיות נבזה ועצל וכו’, על כן צריכין רק לבקש מהשם יתברך שיעזור לו לזכות בענווה ושפלות אמיתי, שהוא עיקר החיים…"

בתפילה ותקווה שנזכה להימנות על הבורחים מהכבוד והכבוד רודף אחריהם, וכפי שמבואר בליקוטי עצות: "על ידי ענווה, יזכה לתורה וגדולה במקום אחד".

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת www.lazerbrody.net