בשדי יער עמוד 145-146

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 145-146

לִפְנֵי שֶׁמְּדַבְּרִים עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה, צְרִיכִים לְהַאֲמִין בּוֹ. וְרַק כְּשֶׁמַּאֲמִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, רַק אָז הָאָדָם נִרְגָּע מִכָּל הַצַּעַר שֶׁל הַחַיִּים. וְכָעֵת, שֶׁמַּאֲמִין בַּה’, הוּא יָכוֹל לְדַבֵּר עִם ה’.
לָכֵן הַהוֹדָיָה הִיא הַמַּפְתֵּחַ שֶׁל הַהִתְבּוֹדְדוּת, כַּמּוּבָא בְּתוֹרָה י’, שֶׁרַק עַל יְדֵי שִׂמְחָה אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְיִשּׁוּב הַדַּעַת. אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שִׂמְחָה, הוּא לֹא יָכוֹל לְדַבֵּר בִּכְלָל עִם ה’. לָכֵן הַהוֹדָיָה חַיֶּבֶת לִהְיוֹת קוֹדֶמֶת לְכָל עֲבוֹדָה אַחֶרֶת שֶׁל תְּשׁוּבָה אוֹ שֶׁל בַּקָּשָׁה. כִּי עַל יְדֵי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן וְרוֹאֶה אֶת הַטּוֹב שֶׁה’ עוֹשֶׂה עִמּוֹ וּמוֹדֶה לוֹ, וְגַם מְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ לְהַאֲמִין, שֶׁגַּם הַדְּבָרִים שֶׁעַד עַכְשָׁו חָשַׁב שֶׁהֵם לֹא טוֹבִים לוֹ, הֵם בְּוַדַּאי לְטוֹבָה, וְהוּא מוֹדֶה לַה’ עֲלֵיהֶם, עַל יְדֵי זֶה הוּא מִתְמַלֵּא בְּשִׂמְחָה וְיָכוֹל לְדַבֵּר בְּצוּרָה חָפְשִׁית לְגַמְרֵי עִם ה’, וְיוּכַל לְקַיֵּם אֶת מַה שֶּׁאָמַר רַבֵּנוּ לְרַבִּי נָתָן, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּדַבֵּר עִם ה’ בְּחָפְשִׁיּוּת כְּמוֹ עִם חָבֵר טוֹב.

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ

וְזֶה בְּחִינַת: “שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה”, שֶׁרַבֵּנוּ מֵבִיא בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן תִּנְיָנָא, תּוֹרָה כג, שֶׁצְּרִיכִים לִרְדֹּף אַחַר הַיָּגוֹן וְהָאֲנָחָה וּלְהַכְנִיסָם אֶל הַשִּׂמְחָה. הַרְבֵּה פְּעָמִים אָדָם בָּא לַהִתְבּוֹדְדוּת עִם מַשֶּׁהוּ לוֹחֵץ; עִם מַשֶּׁהוּ שֶׁמֵּעִיק עָלָיו. לִפְעָמִים הוּא אַף רוֹאֶה הַכֹּל בְּצֶבַע שָׁחֹר בְּלִי שׁוּם נְקֻדַּת אוֹר, וְאָז בֶּטַח שֶׁלֹּא טוֹב לוֹ בַּחַיִּים, וְקָשֶׁה לוֹ לוֹמַר תּוֹדָה אֲפִלּוּ עַל הַדְּבָרִים שֶׁבָּרוּר שֶׁהֵם טוֹבִים. לִפְעָמִים הוּא מְנַסֶּה בְּכָל זֹאת לְהוֹדוֹת עַל כָּל הַטּוֹבוֹת וּבְלִבּוֹ הוּא חוֹשֵׁב, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁיּוֹדֶה עַל הַטּוֹבוֹת, מִיָּד יַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל עַל אוֹתוֹ הַחִסָּרוֹן, וְלַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ: מִפְּנֵי מַה בָּא לוֹ זֶה הַחִסָּרוֹן? וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל אוֹתוֹ הַדָּבָר וְכוּ’.
אַךְ לֹא זוֹ הַדֶּרֶךְ, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּתְעַקֵּשׁ קֹדֶם לַכֹּל לְטַפֵּל בְּאוֹתָהּ מוּעָקָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וּלְיַשֵּׁב אֶת דַּעְתּוֹ וּלְהִתְבּוֹנֵן: מָה הָאֱמֶת? וּלְהִתְפַּלֵּל עַל כָּךְ, שֶׁיַּאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁחִסָּרוֹן זֶה הוּא לְטוֹבָתוֹ, וּלְהִתְעַקֵּשׁ לְהַאֲמִין שֶׁזֶּה לְטוֹבָה. וּכְשֶׁזּוֹכֶה לְהַאֲמִין שֶׁזֶּה לְטוֹבָה, אָז יוֹדֶה לַה’. נִמְצָא, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהִתְרַכֵּז קֹדֶם-כֹּל לְהַגִּיעַ לְהוֹדָיָה עַל אוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁמֵּעִיק עָלָיו, שֶׁזֶּה הֵבִיא אוֹתוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַל הָאֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְכָךְ שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת לְהוֹדוֹת עַל זֶה בְּלֵב שָׁלֵם, עַכְשָׁו הוּא יוּכַל גַּם לַעֲשׂוֹת אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁל חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וּתְשׁוּבָה, מֵאַחַר וְהוּא בְּמַצָּב שֶׁל אֱמוּנָה שְׁלֵמָה.
כִּי תֵּדַע נֶאֱמָנָה, שֶׁבְּלִי הַהוֹדָיָה, הָאָדָם לֹא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שׁוּם חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ אֲמִתִּי אוֹ לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי עַל אוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁחָסֵר לוֹ, מֵאַחַר וְאֵין לוֹ אֱמוּנָה. לָכֵן, רַק אַחֲרֵי שֶׁיּוֹדֶה עַל כָּךְ וְיִהְיֶה שָׂמֵחַ וְרָגוּעַ, כְּלוֹמַר – מַאֲמִין, רַק אָז יוּכַל לָגֶשֶׁת לַשָּׁלָב הַבָּא שֶׁל הַהִתְבּוֹדְדוּת, דְּהַיְנוּ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָווֹן שֶׁבִּגְלָלוֹ בָּא לוֹ הַצַּעַר הַזֶּה, וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְבַקֵּשׁ מֵה’ שֶׁיְּמַלֵּא לוֹ אֶת הֶחָסֵר.

יִשְׁרֵי לֵב וְיִשְׂרְאֵלִים

הָעֵצָה הַזֹּאת שֶׁל הוֹדָיָה עַל כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת, הִיא חֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר לְמִי שֶׁמֵּכִין עַצְמוֹ לְהִתְבּוֹדְדוּת עֲמֻקָּה שֶׁל חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, שֶׁהֲרֵי בְּלֹא הַהוֹדָיָה שֶׁמּוֹדֶה גַּם עַל הַכִּשְׁלוֹנוֹת שֶׁלּוֹ וּמַאֲמִין שֶׁגַּם הֵם מֵאֵת ה’ וְגַם הֵם לְטוֹבָה, כָּל מַעֲשֵׂה חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ יַהֲפֹךְ לוֹ לִרְדִיפָה עַצְמִית וְהוּא יִפֹּל לְעַצְבוּת וּלְיֵאוּשׁ. אַךְ לְמַעֲשֶׂה הָעֵצָה הַזֹּאת שַׁיֶּכֶת לְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַגִּיעַ לְהִתְבּוֹדְדוּת נְכוֹנָה, וּבִפְרָט לְמִי שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לְהִתְבּוֹדֵד.
כִּי כָּל מִי שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לְהִתְבּוֹדֵד, זֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָצוּב, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בְּשִׂיחוֹת הָרַ”ן אוֹת כ’, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם בְּשִׂמְחָה כָּל הַיּוֹם, אֲזַי בְּנָקֵל לוֹ לְשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ לִפְנֵי ה’. אֲבָל מִי שֶׁכָּל הַיּוֹם רוֹדֵף אֶת עַצְמוֹ, וְכָל הַיּוֹם הוֹלֵךְ בְּמָרָה שְׁחוֹרָה וּבִדְאָגוֹת, הוּא לֹא יָכוֹל לְדַבֵּר עִם ה’ כְּלָל. כִּי הָעַצְבוּת הִיא הַהוֹכָחָה שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה כְּלָל, וְהוּא חַי בִּכְפִירָה – הוּא שָׁקוּעַ בָּ”אֲנִי” שֶׁלּוֹ. לָכֵן זוֹ עֲצָתוֹ: שֶׁיִּקַּח אֶת כָּל הַנְּקֻדּוֹת הָאֵלֶּה הַכּוֹאֲבוֹת וְהַמַּדְאִיגוֹת וִידַבֵּר עַל זֶה עִם ה’, וִיבַקֵּשׁ לְהַגִּיעַ לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁגַּם זֶה לְטוֹבָה, עַד שֶׁיַּגִּיעַ לֶאֱמוּנָה, שֶׁיּוֹדֶה בְּלֵב שָׁלֵם עֲלֵיהֶם.