בשדי יער עמוד 187-188

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 187-188

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, צָרִיךְ שֶׁיִּתְחַזֵּק הָאָדָם בֶּאֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, וְרַק אָז יִפְנֶה אֶל ה’ עִם עַיִן טוֹבָה, וִידַבֵּר אִתּוֹ. כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה וְאֵינוֹ אוֹמֵר תּוֹדָה, אָז כָּל פְּנִיָּה שֶׁלּוֹ אֶל ה’ הִיא בְּהַרְגָּשָׁה שֶׁמַּשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר, וְזֶה נִקְרָא בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם וּתְלוּנוֹת, וְזֶה רַק מַרְגִּיז אֶת ה’.
כְּשֶׁהַבּוֹרֵא רוֹאֶה אֶחָד כָּזֶה שֶׁבָּא לְפָנָיו עִם הַרְגָּשָׁה שֶׁלֹּא טוֹב לוֹ – הוּא לֹא עוֹזֵר לוֹ. כִּי הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ וְלֹא רוֹאֶה אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הַמִּדּוֹת: עַל יְדֵי עַצְבוּת ה’ אֵין עִמּוֹ. אֲבָל אָדָם שֶׁרַק אוֹמֵר תּוֹדָה רַבָּה – מִיָּד נִפְתָּחִים לְפָנָיו כָּל הַשְּׁעָרִים! כָּךְ כָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ, וְתֵכֶף הוּא יָכוֹל לִכָּנֵס לְהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ מְחַכֶּה לוֹ בְּכִלְיוֹן עֵינַיִם וְשׁוֹאֵל: מִי הוּא זֶה שֶׁבָּא לְהָבִיא לִי מַתָּנָה, לְהַגִּיד לִי תּוֹדָה? בֹּא בְּנִי תַּגִּיד תּוֹדָה רַבָּה. וְעַתָּה, כְּשֶׁהָאָדָם עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְאוֹמֵר לוֹ תּוֹדָה רַבָּה, עַכְשָׁו יָכוֹל לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּלִי תְּלוּנוֹת, בְּלִי בְּכִיּוֹת, רַק בֶּאֱמֶת יְדַבֵּר אִתּוֹ עַל הַבְּעָיָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִם עַיִן טוֹבָה וְרָצוֹן אֲמִתִּי לָדַעַת מָה הַבּוֹרֵא מְרַמֵּז לוֹ.
כְּגוֹן זֶה שֶׁמִּתְעַכֵּב לוֹ הַזִּוּוּג, יַגִּיד: תּוֹדָה רַבָּה שֶׁמְּעַכֵּב לִי הַזִּוּוּג, בֶּטַח זֶה לְטוֹבָה, תְּזַכֶּה אוֹתִי לְהָבִין מָה אֲנִי צָרִיךְ לְתַקֵּן, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת, אֵיזֶה עָווֹן עָשִׂיתִי, אוֹ שֶׁחֲסֵרָה לִי תְּפִלָּה וְכוּ’ – אֲבָל הַכֹּל יֹאמַר עִם חִיּוּךְ, עִם אֱמוּנָה, כִּי תֵּכֶף שֶׁיַּתְחִיל לִבְכּוֹת – מִיָּד הַבּוֹרֵא יִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, וְכִי בָּרָא אֶת הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל שֶׁבְּרִיּוֹתָיו יִבְכּוּ? הוּא בָּרָא אֶת הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל שֶׁבְּרִיּוֹתָיו יְחַיְּכוּ וְיַאֲמִינוּ בּוֹ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא מַנְהִיג אוֹתָם הַכֹּל לְטוֹבָתָם.
כִּי כָּאָמוּר לְעֵיל, מַה שֶּׁכָּתוּב: שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ, אֵין הַכַּוָּנָה כְּלָל לִתְלוּנוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם עַל הָאֹפֶן שֶׁהַבּוֹרֵא מְנַהֵל אֶת חַיֵּיהֶם, כִּי בְּכִיָּה זוֹ לֹא רַק שֶׁנּוֹעֶלֶת אֶת כָּל הַשְּׁעָרִים אֶלָּא אַף מְעוֹרֶרֶת רֹגֶז וְדִינִים קָשִׁים ר”ל. וּלְעֻמַּת זֹאת, כָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁשַּׁעֲרֵי הוֹדָיָה לֹא נִנְעֲלוּ. וְשָׁם כְּבָר אֵין שׁוּם סַכָּנָה.
וְזֶה מַסְבִּיר מַה שֶּׁקּוֹרֶה הַרְבֵּה לִבְנֵי אָדָם שֶׁמַּרְבִּים לְהִתְפַּלֵּל וְרַק מְקַבְּלִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר מַכּוֹת, זֶה רַק מִשּׁוּם שֶׁהֵם בּוֹכִים וּמִתְלוֹנְנִים, וּמִי שֶׁזֶּה קוֹרֶה לוֹ צָרִיךְ שֶׁיַּרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לְהוֹדוֹת הַרְבֵּה מְאֹד, וְאַף אִם יְבַלֶּה אֶת כָּל תְּפִלָּתוֹ בְּהוֹדָאָה בִּלְבַד, זֶה מְצֻיָּן. וּבְוַדַּאי זֶה טוֹב יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְהִתְלוֹנֵן. רַק כְּשֶׁמַּרְגִּישׁ שֶׁהוּא שָׂמֵחַ וְהוּא בָּטוּחַ שֶׁלֹּא תִּתְגַנֵּב לְתוֹךְ תְּפִלָּתוֹ אַף לֹא נִימָה קַלָּה שֶׁל בְּכִיָּה וּתְלוּנָה, אֶלָּא תְּפִלָּתוֹ תִּהְיֶה מְלֵאָה וּגְדוּשָׁה בֶּאֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה – רַק אָז יָכוֹל גַּם לְבַקֵּשׁ, לְבָרֵר, לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְכַד’.