באנו חושך לגרש

לפעמים, די בכמה "מכבים" כדי
לקרב מאות "מתייוונים", כך מגרשים
את החושך. עוד לא ראיתי אדם
בעולם שהצליח לגרש חושך בדרך
אחרת, במיוחד לא עם מקלות…
 
 
חג החנוכה מהווה את מלחמת היהדות הצרופה שהייתה נחלת העם היהודי מאז ומתמיד מול מתנגדיו. מלחמת האמונה וההישרדות בחיי תורה ומצוות. צדיקים מול רשעים ומעטים מול רבים.
 
מדינת ישראל נטלה לעצמה סמלים מן הדברים הגדולים שהיו לאומה, כמו המנורה החקוקה על המטבעות, או קריאת "כנסת" למושב חברי הכנסת, על שם כנסת ישראל, הסנהדרין הקדושים. וכן למשחק הכדורגל, בו רצים כמה משועממים אחרי כדור ובועטים בו, נבחר דווקא השם "מכבי". והבלבול בדור הזה הוא עצום, רב וכואב.
 
"אנו נקים מדינה יהודית!" אמרו אז, בימים של קום המדינה. התפארו עד אין קץ וייחלו שתהא זו מדינה לראווה ולגאוות העם. אך באותה נשימה, המשיכו הדברים ברוח אחרת ולא רצויה, דברים שגדעו והרסו רבבות מנשמות העם היהודי, וגרמו לתינוקות שנשבו להיות בורים של ממש בכל הנוגע ליהדותם ודתם בעלות העבר הכל כך מפואר. והדברים האלו – כרוזם של ה"נאורים" כפי שמכנים את עצמם – יישארו חקוקים בדמעות בתולדות עם ישראל: "כאן תוקם מדינה נאורה, אשר תסלול את דרכה ככל הגויים, די לעבר המיושן והמדחיק, די לעול הכבד של תורה ומצוות".
 
שחרור הם ביקשו. לאום נוסף רצו להקים. להוריד את ייחודיותו  המזהירה של העם שבפסגה, בניו האהובים של הקב"ה. את הדבר הכי פחות מציאותי ביקשו לגרום – מדינה יהודית ללא יהודים, ללא הצורך בשמירת הדת כהלכה. והבדיחה העצובה הזו מהלכת ומרחפת כבר יותר משישים שנה, והיא הנותנת כוח לאויבינו. אם איננו מאמינים בהבטחת השם יתברך לתת לעם סגולה ארץ קדושה, אז מה עושים פה? זו בדיוק שאלתן של אומות העולם לאותם "נאורים" – מה אתם עושים באדמה לא שלכם?
 
תזכרו היטב מה שאנו אומרים כל יום בתיקון הכללי (תהלים קה): "ויתן להם ארצות גויים… בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו". דוד המלך, משיח השם, מעיד שהארץ היא "ארצות גוים" – היא הופכת להיות הארץ שלנו רק "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו".
 
ימי החנוכה הקדושים הם הימים בהם אנו חוגגים את ניצחון המכבים, את ניצחון הטוב על הרע, צדיקים כנגד אותם שחפצו להתנער מהכל. כמה עצוב, ולעומת זאת מגוחך, לשמוע ולראות בחוצות העיר בנים ובנות שרים בקולי קולות כשבידיהם לפידים בוערים: "באנו חושך לגרש". איזה חושך בדיוק הם רוצים לגרש? ועוד עם מה? עוד לא קם אדם בעולם שהצליח לגרש חושך בעזרת מקלות. מעניין שדווקא מי שמנוע מתורה ומצוות ונוהג ממש כמו מתייוון, דווקא הוא שר במלוא גרונו על ניצחון המכבים, ועוד במחשבה שהוא משתייך אליהם.
 
זה מזכיר ספור דומה שקרה לא מזמן, כאשר הלך אדם אחד לשוק ושמע אישה מבוגרת שהייתה יושבת קבוע בזוית השוק ומוכרת דיסקים, כשהיא בקושי לבושה (כך על פי האופנה של היום) ורב היה הגלוי על המכוסה. ואותה אישה שרה בקול רם וצרוד ביחד עם הזמר ששר מאחד הדיסקים: "חטאנו לפניך, רחם עלינו"… היא כל כך נהנתה מן השיר, עד שהצטרפה אליו ברגש. וכך, האנשים שהגיעו לשוק ראו את אותה אישה לא צנועה, שמעו אותה שרה את השיר שכל כך לא מתאים לשיר בצורה כזו. המתייוון שר כאילו הוא מכבי…
 
השקר כה גדול וכה חוגג בחוצות עד שאין הבדל בין טוב לרע. ומי שנתפס בתוך הבועה מסמאת עיניים זו, טועה טעות מרה באשר לו ולזהותו. הוא לא מבין לאיזה צד הוא שייך. וגרוע מכך, בטוח שהדברים הנוגדים את עקרונות היהדות הצרופה, הם אלה אשר נכונים. בדרך כלל אותם אנשים יטענו על עושי רצון השם שהם חשוכים ומיושנים ולא יודעים את אשר הם עושים. ממש עולם הפוך.
 
ימי החנוכה הם ימים נעלים. שמונה ימים של נס אחד גדול בהם דלק מעט שמן, שאמור היה להספיק בקושי ליום אחד, במשך שמונה ימים!
 
היוונים הרשעים נכנסו להיכל וטימאו אותו לגמרי, את כל כדי השמן החתומים בחותמתו של כהן גדול – שפכו, נתצו וטמאו. לא נותרה כל טיפת שמן להדליק בה את המנורה הקדושה. הכהנים חיפשו ללא הרף ומאמצים בלתי רגילים נעשו כדי לאתר כד אחד טהור. עד שלבסוף, ברגעי ייאוש וכמעט הרמת ידיים, מצאו בפינה, דחוק בצד, פך קטן של שמן זית זך חתום בחותמתו של כהן גדול. שמחו הכהנים עד בלי די. אך הייתה זו שמחה מהולה בדאגה: מה יהיה בשאר הימים? הרי השמן מספיק ליום אחד בלבד!… אבל השם יתברך עשה נס והשמן לא התכלה ודלק במשך כל הימים.
 
"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".
 
ימי חנוכה הם ימים של ניסים, של עזרה וסיוע ממרומים. אפשר בימים קדושים אלה לקבל על עצמנו קבלות ולהשתפר במעשינו. אור קטן מאיר המון! די בהדלקת נר דקיק בכדי להאיר חדר שלם. לעולם לא נדע מה פעלנו במעשינו, כי לעיתים די בכמה "מכבים" כדי לקרב מאות "מתייוונים", מעטים כנגד רבים. על ידי קידוש המעשים נגרם קידוש השם גדול בעולם, וזוכים לקרב אחים טועים.
 
לכן נתחזק בסייעתא דשמיא לדבר אך ורק במילים ראויות. נשתדל להיראות כמו בני מלכים שאינם מביישים את ארמון המלוכה, ובעיקר נתפלל על אחינו שנמצאים בצרה ובשביה של ההתייוונות, שיאיר להם  האור במהרה וישובו לדרך האמת בקרוב.
 
צריך לדעת שבין הדברים המהותיים ביותר של המתייוונים, כלומר לאלו שנמאס לדבוק בדרך השם, הוא עניין הקבלה של כל דבר כמובן מאליו, ובמילים אחרות: "הכל מגיע לי". לא תודה ולא ברכה, שום יחס על הטובות והנפלאות שהשם יתברך מרעיף עלינו. ובנגיעה זו, לא תמצא אדם שלא נגוע בה, אם פחות ואם יותר. לפעמים רק שוכחים להודות, ואם זוכרים אז לא מודים כמו שצריך.
 
ימי החנוכה הם ימי הודאה, כמו שכתוב: "וקבעו שמונת ימי חנוכה להודות ולהלל…" אומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה ב) שימי ההודאה זה בחינת שעשוע העולם הבא. משום שעיקר התענוג הוא להודות ולהלל להשם יתברך, כי על ידי זה זוכים להיות סמוכים וקרובים אליו. שהרי כל שאר הדברים יתבטלו לעתיד לבוא, כמו שכל הקרבנות יתבטלו וישאר רק קרבן תודה.
 
ועוד אומר רבי נחמן מברסלב במקום אחר, שכפי מה שפעל אדם ביום הכיפורים כך יראה חג החנוכה שלו. אם פעל והרבה בסליחות ותחנונים לפני הבורא, ובאמת השתדל שלא להיות "טובל ושרץ בידו", כלומר מבקש סליחה על עבירה וממשיך לעשותה, אז חג החנוכה יהווה לו להמשך מחילת עוונות מאת הבורא יתברך. שנאמר, "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאתה". נוכל לראות שמהמילה "הזה" ועד המילה "נשאתה" נוצרים ראשי תיבות המילה "חנוכה".
 
יהי רצון שהשם יזכנו להתרחק כמה שיותר מההתייוונות, הבלבולים והתהיות, ולהיכלל בין המכבים הצדיקים שעושים רצונו יתברך ומקדשים את שמו בעולם, וכך נזכה להתעלות בימות החנוכה הבאים עלינו לטובה, אמן.