בשדי יער עמוד 203-204

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 203-204

הִתְבּוֹדְדוּת נְכוֹנָה

עוֹד יְסוֹד שֶׁחָשׁוּב מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה, עַל מְנָת שֶׁהָאָדָם יוּכַל לְהַגִּיעַ לְיִשּׁוּב הַדַּעַת נָכוֹן, הוּא עִנְיַן הַ”הִשְׁתַּוּוּת”. שֶׁהֲרֵי הִתְבּוֹדְדוּת נְכוֹנָה תִּתָּכֵן רַק כַּאֲשֶׁר הָאָדָם בָּא אֶל ה’ בֶּאֱמוּנָה. וְהָאֱמוּנָה מִתְבַּטֵּאת בְּכָךְ, שֶׁהָאָדָם מְבַטֵּל אֶת רְצוֹנוֹ לִרְצוֹן הַבּוֹרֵא. כְּלוֹמַר, שֶׁבֵּין אִם יַעֲשֶׂה ה’ בַּקָּשָׁתוֹ וּבֵין אִם לֹא יַעֲשֶׂה, הוּא יִהְיֶה מְרֻצֶּה מִמַּה שֶּׁה’ רוֹצֶה, וּבְכָל עִנְיָן וְעִנְיָן הַהֵן וְהַלָּאו יִהְיוּ שָׁוִים הֵם בְּעֵינָיו. וְאֶת עִנְיַן הַהִשְׁתַּוּוּת, כִּיסוֹד לְהַשָּׂגַת הָאֱמֶת, לָמַדְנוּ מֵהַמַּעֲשֶׂה הַבָּא, הַמּוּבָא בַּסֵּפֶר “כּוֹכְבֵי אוֹר” (ע”ז):
מַעֲשֶׂה בְּאִישׁ אֶחָד, שֶׁשְּׁמוֹ ר’ יִשְׂרָאֵל מִנֶּעמִירוֹב, אֲשֶׁר הִפְצִיר בְּרַבֵּנוּ זַצַ”ל שֶׁיַּרְשֶׁה לוֹ לִנְסֹעַ לִמְקוֹם הַמִּלְחָמָה בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה. וְרַבֵּנוּ זַצַ”ל לֹא רָצָה בְּשׁוּם אֹפֶן לְהַסְכִּים לוֹ, אוּלָם לֹא רָצָה לָקַחַת מִמֶּנּוּ אֶת הַבְּחִירָה. לָכֵן נָתַן לוֹ עֵצָה, וְאָמַר לוֹ בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: “תְּשַׁוֶּה בְּדַעְתְּךָ אֶת הַהֵן וְהַלָּאו (הַיְנוּ, שֶׁיִּהְיֶה בֶּאֱמֶת שָׁוֶה אֶצְלוֹ בְּלִבּוֹ אִם לִנְסֹעַ אוֹ לָאו). אַחַר-כָּךְ תֹּאמַר חֲמִשָּׁה קַאפִּיטְלֶעךְ תְּהִלִּים, וְאַחַר-כָּךְ מַה שֶּׁיַּעֲלֶה בְּמַחְשַׁבְתְּךָ – כָּךְ תַּעֲשֶׂה”, וְכֵן עָשָׂה הָאִישׁ הַנַּ”ל.
אַחַר-כָּךְ בָּא לְרַבֵּנוּ זַצַ”ל וְאָמַר לוֹ, שֶׁנָּפַל בְּדַעְתּוֹ “הֵן”. וְרַבֵּנוּ זַצַ”ל – לֹא הוּטַב זֹאת בְּעֵינָיו כְּלָל, כִּי יָדַע בָּרוּר כַּשֶּׁמֶשׁ, שֶׁבֶּאֱמֶת לֹא הָיָה בִּלְבָבוֹ שָׁוֶה הַהֵן וְלָאו, כַּאֲשֶׁר פָּקַד עָלָיו. כִּי בֶּאֱמֶת מֵחֲמַת תַּבְעֵרַת תַּאֲוַת מָמוֹן חָשַׁק וְרָצָה בְּכָל נַפְשׁוֹ לִנְסֹעַ הַנְּסִיעָה הַנַּ”ל… וְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הָיָה שֶׁנָּסַע הָאִישׁ הַהוּא.
כִּי עַל פִּי הָאֱמוּנָה, צָרִיךְ לָדַעַת שֶׁרַק הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ מַהוּ הַמַּסְלוּל הָאִישִׁי שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לָלֶכֶת בִּשְׁלִיחוּתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּמִי שֶׁמַּאֲמִין בָּזֶה, הַכֹּל שָׁוֶה אֶצְלוֹ – אִם יִסַּע לְאֵיזֶה מָקוֹם, אוֹ לֹא יִסַּע; יַעֲשֶׂה מִסְחָר זֶה, אוֹ לֹא יַעֲשֶׂה; יִפְגֹּשׁ אֶת פְּלוֹנִי, אוֹ לֹא יִפְגֹּשׁ אוֹתוֹ וְכוּ’. כִּי מַאֲמִין שֶׁהַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ הֲכִי טוֹב מַה נָּכוֹן בִּשְׁבִילוֹ, וּכְפִי שֶׁיִּהְיֶה – זֶהוּ רְצוֹן ה’ שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ, וְזֶה הַטּוֹב בְּיוֹתֵר.
וּכְבָר אָמַר הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב עַל הַפָּסוּק: “שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד” – אֵיךְ יֵדַע הָאָדָם אִם ה' הוּא לְנֶגְדִּי תָמִיד, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא חַי אֶת הָאֱמוּנָה, שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ? כַּאֲשֶׁר ‘שִׁוִּיתִי’ – מִלְשׁוֹן שִׁוְיוֹן, שֶׁהַכֹּל שָׁוֶה אֶצְלוֹ.
וְהַמַּסְקָנָה הַיּוֹצֵאת מִדְּבָרִים אֵלּוּ הִיא, שֶׁרַק כַאֲשֶׁר הַכֵּן וְהַלָּאו בֶּאֱמֶת שָׁוִים אֵצֶל הָאָדָם, יוּכַל לָדַעַת בְּבֵרוּר מַה הוּא רְצוֹן הַשֵּׁם. כִּי הַשֵּׁם יָאִיר בְּלִבּוֹ בְּדִיּוּק מַה הוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת. לָכֵן, זֶהוּ יְסוֹד בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה, שֶׁיַּשְׁוֶה אֶת דַּעְתּוֹ, וְיִרְאֶה שֶׁאֵין הוּא מְשֻׁחָד לְתַאֲוָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת, וְרַק אָז יוּכַל לְהַגִּיעַ לְיִשּׁוּב דַּעַת נָכוֹן וַאֲמִתִּי.

לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ

עַד כָּאן דִּבַּרְנוּ עַל רְצוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם בְּגַשְׁמִיוּת, שֶׁאָז בְּוַדַּאי יֶשְׁנוֹ סִכּוּי גָּדוֹל שֶׁהוּא מְשֻׁחָד לְתַאֲווֹתָיו, וְיֵשׁ לוֹ לְבַקֵּשׁ הַרְבֵּה מֵהַבּוֹרֵא שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ לְהַגִּיעַ לַבֵּרוּר הָאֲמִתִּי: מָה הָאֱמֶת לַאֲמִתָּה? דְּהַיְנוּ מַהוּ רְצוֹן ה’, בְּכָל הָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁרוֹצֶה, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע”ה: הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ – בָּאֱמֶת שֶׁלְּךָ ה’, וְלֹא בְּמַה שֶּׁמִּצְטַיֵּר לִי כֶּאֱמֶת, שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת מְאֹד שֶׁמֻּשְׁפָּע מִתַּאֲווֹת וּרְצוֹנוֹת זָרִים.
אֲבָל בֶּאֱמֶת, גַּם בְּרוּחָנִיּוּת, כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מְבַקֵּשׁ מֵהַבּוֹרֵא דְּבָרִים שֶׁנִּצְרָכִים לוֹ בְּיוֹתֵר לְקִיּוּם הַתּוֹרָה וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן הַשֵּׁם, צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע שֶׁגַּם לָזֶה יֵשׁ מַסְלוּל וְדֶרֶךְ וְקֶצֶב הִתְקַדְּמוּת שֶׁרַק הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ אוֹתָם. לָכֵן גַּם כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל עַל רוּחָנִיּוּת, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַהֵן וְהַלָּאו שָׁוִים אֶצְלוֹ, וְלֹא יִדְחַק אֶת הַשָּׁעָה, וְלֹא יִתְיָאֵשׁ, רַק יַמְשִׁיךְ וְיִתְפַּלֵּל. וְיַעֲשֶׂה יִשּׁוּב הַדַּעַת עַד שֶׁהַכֵּן וְהַלָּאו יִהְיוּ שָׁוִים אֶצְלוֹ גַּם בְּאוֹתוֹ עִנְיָן רוּחָנִי שֶׁרוֹצֶה לְהַשִּׂיג, וְיַחְשֹׁב: הֲלֹא רַק ה’ יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לִי. לָכֵן אֲנִי מְבַטֵּל אֶת דַּעְתִּי וְאֶת רְצוֹנוֹתַי וְאֶת תַּאֲווֹתַי כְּלַפֵּי ה’. וְהַכֹּל שָׁוֶה אֶצְלִי. בֵּין אִם אֶזְכֶּה לְאוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה עַכְשָׁו אוֹ לָאו.