כשהלב בוער, ולא מאהבה

מצד אחד, אנשים, ללא הבדל בדעותיהם,
נרתמו לעשות כל שביכולתם בימים הקשים
של השריפה. ומצד שני, הייתה התעסקות במה
שלא שייך כלל לעם שלנו – להבות המחלוקת
האיומה.
 
 
אני יודעת ומרגישה שהשם הוא רחמן, למרות שלפעמים זה כביכול לא מתבטא במציאות כפי שהיינו מצפים.
 
אני גם יודעת את הברור מאליו – מה שנראה לנו על פני השטח כאסון איום ונורא, הוא כאין וכאפס ממה שהיה יכול לקרות.
 
כל אחד עובר את הניסיונות הקשים שלו. לכל אחד בשעת המבחן זה נראה כדבר הקשה ביותר עלי אדמות שהוא חווה ועובר. אך השם הוא טוב ורחום ורוצה להטיב עימנו, ועלינו לזכור זאת גם כשאנו עוברים חוויות קשות.
 
השריפה הקשה שפקדה את ארצנו במהלך חג החנוכה – אסון שריפת יערות הכרמל – וגבתה קורבנות קשים כל כך, היא גזירה משמים. גזירה רחומה, עליי להוסיף. כי למרות האסון הגדול, על פניו, התנסות קשה זו נראית כמו טעימה ממה שעלול ועתיד לבוא אם לא נתעורר. האש שמתפשטת בלי שליטה, מכלה ולא נכבית, מאותתת לנו כמו שלט ניאון זוהר, מאיר עיניים, שורף ומסנוור, ומזהירה: היי…תתעוררו…איפה אתם? אייכה???
 
כל הניסיונות להסביר את השריפה בדרך הטבע נשמעים לי מגוחכים. כי הפעם זה ברור לי מעבר לכל צל של ספק שזה בא מלמעלה. ואני מרגישה שאפילו אנשים שמגדירים את עצמם כלא מאמינים יודעים בעומק ליבם את האמת ובאים לשמוע את ההסברים שלנו, אחרי שההסברים של התקשורת לא הניחו את דעתם.
 
אני לא יודעת מה השם מבקש מאיתנו בדיוק, אבל ברור לי שזה זמן של חשבון נפש. של בדיקה, כל אחד עם עצמו ומול הסובבים אותו. כי מה שכואב לי באמת כבר הרבה זמן הוא הקרע שיש בעם, קרע שלא מתאחה, ובזמן האחרון אף מורגש בעוצמות גדולות יותר. ככל שיש יותר האשמות הדדיות, המחנות מתבצרים כל אחד מאחורי חומה עבה ומשוריינת יותר כדי שאף כדור שנורה מהצד השני לא יחדור ויפגע בו. כך מחפש כל אחד ברעהו את הפגמים, ולו רק כדי לייחצן אותם ברבים ולהוכיח שהוא הצד הצודק.
 
כך מתפשטת האש, האש שצורבת את הלב ולא רק את הגוף…
 
כי בזמן האחרון אני מרגישה צורך בכל הזדמנות להסביר, להתנצל, ולהוכיח את אמונתי, ולנסות להגן על המגזר הדתי. הצורך הזה לא נובע רק ממשהו אישי, אלא מהמציאות הקשה שנוצרה, מציאות של קרע בין הצדדים שלא פעם (אם לא לרוב) מלווה גם בשנאה. הדברים נמצאים על פני השטח כל הזמן, אבל לאחרונה הם עלו בגדול לסדר היום בתקשורת ועוררו פולמוסים והתנגדויות רבות.
 
לאחר שכולנו חווים יחד אסון כל כך גדול במדינתנו, שפוגע ללא הבדל בכולנו, אנחנו יכולים לנסות להיות בני אדם, עם אחד מאוחד, ולהתרכז בעיקר של החיים ולא בטפל. שאלות רבות צפות ועולות. האם יש צורך לפשפש במלגות שמקבלים תלמידי הישיבה בארץ? האם זה מה שישנה לנו את המצב לכאן או לכאן? האם אחרי שננכה להם את הכסף הזה, התקציב של המדינה יתאזן? האם לא יבזבזו את הכספים שיחסכו על משהו אחר שיגרום התנגדות אחרת? האם מעשה רע של אדם מהמגזר הדתי מוכיח בהכרח משהו רע על כל המגזר?
 
ואולי אנחנו לא צריכים להתרכז במעשיו של האחר? אולי אנחנו פשוט צריכים לנסות להיות אנשים טובים, לדון לכף זכות כל אדם, לעשות חסדים ולעזור, לא לדבר לשון הרע וללא לכת רכיל, להיות אחים, רעים ויהודים טובים. בואו נאמץ דפוסי התנהגות וחשיבה כמו להיות אכפתיים, נדיבים ומלאי חמלה, דפוסים שאנחנו מטיבים להפגין בזמנים קשים ולקיימם בזמנים רגילים, כפי שראינו בימים הקשים של השריפה, ארגוני חסד, אנשים פרטיים ופשוטים שרצו לעזור בכל מה שרק אפשר, חברות שתרמו כל אחת מתנובתה ועוד המון דברים מדהימים שעולים על פני השטח בזמנים קשים, כדי שנזכה להיות עם מאוחד וחזק לא רק ברגעי הקושי אלא כל הזמן, ונסיר מעלינו גזירות ודינים קשים. כך נחיש את הגאולה וביאת המשיח ונמלא את השליחות האמיתית שלנו, עם ישראל. אמן.