תכלית – לכל פעולה, מחשבה מקדימה

אדם מטבעו נולד עם הרצון לפעול
ולעשות משהו מועיל, ואם אפשר גם
ליהנות ממנו. אף אחד לא יסכים
להרים ידיים או להניח ספר על ראשו
סתם כך בלי סיבה…
 
 
אם יאמרו לבן אדם להרים ידיו ולהורידן במשך כמה שעות תמורת משכורת, ואפילו גדולה, ימאס לו מהר מאוד. ולא רק, גם אם יבטיחו לו סכום אגדי לשעה, בסופו של דבר הוא יוקיע את התנועה המשונה מהר יותר משחשב. למה? מכיוון שזו פעולה ללא תכלית.
 
מטבעו, האדם נולד עם הרצון לפעול ולעשות, לתרום מעצמו לכלל כולו. ואם לא לעשות משהו מועיל, אז לפחות משהו שיגרום לו ליהנות. אף לא אחד יסכים להרים ולהוריד את ידיו סתם כך. אפילו בעד כל הון שבעולם, באיזשהו שלב תקץ נפשו של כל בר דעת מלעשות זאת.
 
ירדנו לעולם כדי להתקדם ולמצות את כל היכולות הגלומות בנו. שהרי: העבר – אין, העתיד – עדיין, וההווה – כהרף עין. חובה לנצל כל רגע בחיים שלא יימוג על הבלים שאינם מועילים ומקרבים אל התכלית, בדיוק כמו שאף אחד לא יעמוד על הראש ללא סיבה. ואמר קהלת בן דוד, שלמה המלך ע"ה החכם באדם "הבל הבלים", על מה? על עולמו של הקב"ה, כיצד זה יתכן? האין זו חוצפה? האם יכול להיות שבורא העולם ברא דברים שאינם נצרכים בעולמו? אלא, שהכוונה היא שבמידה והיהודי לא מנצל את הבריאה כדי לעבוד את השם, כלומר להגיע אל התכלית, אז כל הבריאה נחשבת להבל.
 
וכתב רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב: "דע, כי לכל דבר יש תכלית. ולתכלית יש עוד תכלית אחר, גבוה מעל גבוה". אין דבר שנעשה ללא סיבה!
 
דוד המלך תמה לפני הקב"ה: מדוע ברא בעולמו את העכביש, לשם מה הוא נמצא ומהי תועלתו? והראה לו הקב"ה את מהותו, כאשר הציל אותו מיד רודפיו, שליחי שאול. באותו זמן, דוד ברח לתוך מערה והתחבא בה. הקב"ה שלח עכביש קטן שטווה קורים בפתח המערה, כך שלרודפים היה נראה כאילו המערה אינה נמצאת בשימוש זמן רב, והם חלפו מעל פניה והמשיכו הלאה בדרכם.
 
כל מציאות האדם בעולמו מושתתת על התכלית, וכל מעשיו אמורים לשאוף אליה. אדם בונה בית כדי שיהיה לו מקום מבטחים לנוח מעמלו. ומדוע לנוח? כדי שיוכל בכוח זה לעבוד את השם. כל פעולה צריכה להיות מחושבת – האם היא תוביל להיכן שצריך, וברוך השם קיבלנו הוראות מאת היוצר כיצד לפעול ומה לעשות. חייו של היהודי סובבים סביב החסד, התפילה, הלימוד, הכנות לשבת וחגים, חיפוש אחר ארבעת המינים מהודרים, מאבק עם כל פירור חמץ בערב פסח ועוד כהנה וכהנה. לכן אומרים בהלצה, שיהודים אינם יכולים לשבת בשקט יותר משנייהה אחת, יש להם תמיד קוצים במקום מושבם שמקפיצים אותם לפעול ולעשות בכל רגע נתון, להיות תמיד במצב של עשייה ולהתקדם הלאה. מאותה הסיבה, ניתן להבחין בשעת תפילה או לימוד התורה, תזוזה בקהל. רובם מתנועעים, אם קלות ואם במרץ רב, אך בעיקרון, מסתמנת תנועה תוך כדי המצוות. ואמר רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שמי שאינו מתנועע קצת יש לחשוש שמא הוא אינו מזרע ישראל. כי יהודי מלווה תדיר בצורך לזוז ולעשות משהו.
 
כעת אנו נמצאים בתקופת השגרה. יש שיאמרו שהיא אפרורית ומשעממת, ויש שדווקא יטענו שהיא כר נפלא לצמיחה אישית ולהתקדמות. כדאי לנצלה ולהפכה לחוויה ולזמן של חשבון נפש, האם עשיתי כל מה שהיה ביכולתי? האם אין מקום לשיפור? ובכלל, היכן אני אוחז בעבודת השם שלי ובדרך לתכלית שהוצבה לי? ולפעמים צונחים על האדם, דווקא בזמן שיכול להיות כה פורה בעבודת השם, כל מיני מניעים שעלולים לגרום לו להרים ידיים מראש ולא לחפש את המטרה אליה כה נכסף להגיע, אם זוהי עייפות שניסכת באיברים ואם מחשבות ובלבולים, הכול יעשה היצר כדי למנוע מהאדם להגיע למחוז חפצו.
 
וכבר נכתב בספר "עצות ישרות": "צריך האדם להאמין באמונה שלמה שכל מה שעובר עליו בכל יום, בכל עת ובכל שעה מיום היוולדו ועד יום מותו, הוא רק סיבובים מאיתו יתברך. כדי שיזכה להשגות אלוקות, לדעת ולהכיר אותו יתברך, כי רק בשביל זה נברא. ואין שום תכלית אחר מזה… וזה עיקר כלל כל התורה וכלל כל הכוונות של כל המצוות הקדושות…"
 
זה לעומת זה ברא אלוקים, יש את מלכות הקדושה, אך במקביל יש את מלכות הסטרא-אחרא (הצד האחר) המתגברת כל העת כדי לבלבל את הדעת, כדי שהאדם לא יתבונן על מה שנעשה עימו ושוכח את העיקר. ולא רק, אלא שגם הוא מהפך בין היוצרות והופך את הטפל לעיקר. כך שעסקי העולם נחשבים לו לתכלית במקום לגרום נחת רוח לקב"ה.
 
אחד המניעים הגדולים ביותר, אם לא מתייחסים אליו נכון, הוא החורף. בודאי כל אחד אינו מפספס את התענוג הגדול להתכברבל בתוך הפוך בלילות הקרים. זה ממש נשמע מצחיק לומר את זה, אך מי כמונו יודעים שזה כל כך מפנק לישון כך, ולא נחמד להודות שגם יש לכך השלכות, כמו שעת הקימה בבוקר שמתאחרת, ולא פלא הדבר. שכן, כל כך קשה להשתחרר מהשמיכה ולהתנתק מן המיטה. מצא לו היצר הרע פיתרון כה פשוט וקל שממש כובל את האדם להמשיך ולצלול אל תוך עולם השינה. אך עבודת השם – זמן תפילה, לימוד וקיום מצוות – מה יהא עליהם? בודאי מבינים הכל שהקב"ה לא ברא את המנוחה על מנת שנעביר בה את רוב שעות היממה. אלא, הלילה מיועד לצבירת כוח נוסף לעבודת הבורא, שהיא התכלית כאן בעולם הזה. וכל הרוצה לענות תשובה מוחצת לאותו מלך זקן וכסיל, היצר הרע, יקרא את הסיפור הבא:
 
בירושלים של מעלה חי איש צדיק שסיפר כיצד ביום מן הימים החורפיים ביותר שידעה ירושלים, כשהמעלות צנחו פלאים, הגיע אליו היצר הרע וניסה לשכנעו בקול נוטף דבש שישאר במיטתו רק לעוד מספר דקות, הרי כל כך קר בחוץ… כמעט השתכנע אותו צדיק להסתובב לצד השני ולהמשיך לישון, אך לפתע חשב לעצמו: 'כיצד זה הגיע אלי אותו שטן נתעב? הרי גם הוא צעד לו השכם בבוקר, אף הוא יצא לעבודתו: להטעות אנשים ולפתותם בכל מחיר. הוא הלך בינות לפתיתי השלג, ורוח חזקה טפחה על פניו, אם כן, מדוע שלא אלמד ממנו ואצא גם אני?!'… ומיד הסיר הצדיק את השמיכה מעליו, נטל את ידיו וקם בחריצות לתפילת שחרית וליום נוסף של עבודת השם.
 
סיפור נוסף מסופר על רב, שבבחרותו גר בסמוך לנפח שהיה קם מידי בוקר בשעה שש ויוצא לעבוד. קינא בו הבחור ולמחרת קם ללימודו בשעה חמש וחצי. ראה זאת הנפח ואמר לעצמו: אותו עלם צעיר, יכול להשכים כל כך מוקדם ללימודו?! אקום אני מוקדם יותר לעבודתי. ולמחרת קם בשעה חמש. כך המשיכה התחרות הסמויה, עד שהנפח הרים ידיים שכן הבחור הצדיק השכים עד כדי כך שבשעת קימתו, עדיין היו זרועים כוכבים בשמים והעולם נם את שנתו.
 
בעלי מלאכה, עובדי תברואה ואנשים רבים העובדים לפרנסתם, מצליחים לקום בזמן, ולא רק זאת, אלא גם מתנתקים פעמים רבות מדברים שהיו רוצים לעשות כדי לא לאחר ולמלא כראוי את תפקידם, בידיעה שבמידה ויאחרו, יתבטא הדבר במשכורתם. הם יוצאים בחמש לפנות בוקר, כשהעולם עדיין רדום ולא פעם מוותרים על מסיבת רעים וכדומה שלה כה ציפו, בגלל עומס לא צפוי בעבודה. ואם כך, האם אנו לא יכולים לוותר ולהתגבר קצת למען עקרונות חשובים בהרבה, למען תכלית קיומנו, שהיא: לגרום נחת רוח לקב"ה, להרוויח תפילה איכותית בזמנה, ובכלל, סדר יום מלא וגדוש במה שהקב"ה אוהב, להעניק לו מתנות. והרי אמר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ל"ז, א'): "עיקר התכלית הוא רק לעבוד ולילך בדרכי ה'… כי יש מי שעובד כל ימיו ורודף אחר תאוות העולם הזה, ויש מי שעובד ומשתדל כדי לזכות לחיי העולם הבא".
 
אדם שממלא רק את צורכי גופו הגשמי, במה הוא שונה מהבהמה, שאף היא נוהגת כך?
 
ישנה סיפור קצר על שני עובדי גן מטעם העירייה שעמדו בשדרה. אחד מהם חפר שוחות והשני בא אחריו וסתם אותן בעפר. עבר שם אדם נוסף ותמה על מעשיהם המשונים. לשאלתו, ענו השניים: "בדרך כלל, אנו שלושה אנשים. אחד חופר, השני שם זרעים, והשלישי ממלא בעפר. אך היום, זה שתפקידו לשים את הזרעים לא הגיע"…
 
נכון, אותם עובדים מילאו את תפקידם. אבל, העיקר חסר – הכנסת הזרעים. כך נראים חיים ללא תכלית!
 
יהי רצון שנזכה תמיד לשמח את יוצרנו ולהגיע אל התכלית בלי מניעות, אמן!
 
 
* * *      
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"